יום שבת, 25 בינואר 2014

לפעמים חלומות מתארכים

בערך באמצע הסרט, אולי קצת לפני, האישה שישבה לידי התחילה לנחור. זה התחיל מנשימות חלושות שהפכו חורקות, מה שהוביל לקנאה מצד רוב הצופים באולם, שמצידם נתנו לה להמשיך לנמנם. קשה להאשים אותה בהתחשב בהקרנה, אולי חלמה חלום אמריקאי טוב יותר. סרטו של דייויד או. ראסל, "חלום אמריקאי", הוא מסוג הסרטים שהתמונה על גב האריזה או הכרזה נועדה להמחשה בלבד.

                                                   הקאסט הולך לקרוע את העיר.

למרות הבימוי המסוגנן סטייל סקורסזה, התסרוקות והתלבושות התקופתיות (והמחשופים הנדיבים), הפסקול, המשחק (ג'ניפר לורנס בתפקיד שגונב את ההצגה עם ניואנסים שובים את הלב, בראדלי קופר אמביציוזי, איימי אדמס מרוכזת, כריסטיאן בייל שמן ותקיף), משהו בסרט חורק. התסריט והבימוי לא ממריאים בשלבים שהיו אמורים להמריא, והתוצאה מאכזבת את הצופה שאמרו לו שהוא הולך לצפות בחיקוי לסקורסזה והאחים כהן עם שנינות וצחוקים, מתח וחזון אומנותי מרשים, ובמקום זה נותר וחצי תאוותו בידו, והיד השניה בודקת בפלאפון מה השעה. מריחת התסריט משלבת יפה גם עם מריחת הזמן, על השעתיים ועשרים של הפיצ'ר.

"חלום אמריקאי" הוא מסוג הסרטים שעדיף להגות בשם המקורי, שהולם אותם יותר. American Hustle מתאים יותר לחבורת הנוכלים שמגויסת ע"י סוכן אף.בי.איי שאפתן להפללת פוליטיקאים תאבי שוחד. בדומה לבוני וקלייד, תלמה ולואיז ורוברט רדפורד ופול ניומן של העוקץ וקיד וקסידי, צמד הנוכלים ב"חלום אמריקאי", אירווין וסידני, מוצגים כגיבורים ערמומיים המבצעים תרגילי עוקץ מתוחכמים בקורבנות מטופשים. מלבד הדמיון במבע הקולנועי, יש לסרט משהו במשותף עם סרטו האחרון של סקורסזה. החלום האמריקאי להתעשר מוביל למעשי נוכלות, הנבל מוצג כגיבור בעוד שלא ברור עד הסוף מי באמת האנטגוניסט ומי הפרוטגוניסט. אך בעוד הטוני מונטנה של וול סטריט, ג'ורדן בלפורט, חוגג את ההונאה בהדוניזם טהור, הנוכל היהודי השני, אירווין רוזנפלד, מנסה להתחמק מזרוע החוק מעשה נח קרוס ב"צ'יינהטאון" של רומן פולנסקי. כאן מסתיימת הקדיחה עם השוואות קולנועיות, וגם הדימיון לסרט היותר ארוך אך לא-משעמם בעליל, "הזאב מוול סטריט".

                                                              "יש לך פה קונפטי."

שורה תחתונה: אם אתם רוצים לדעת על מי, כנראה, הוליווד הולכת להרעיף פסלונים, לכו ל"חלום אמריקאי". אם אתם בקטע של סרט נוכלות מסוגנן טוב, לכו לזאב. בכל מקרה, מהחלום האמריקאי אפשר להתעורר.

יום ראשון, 19 בינואר 2014

דרכון זר - הכוכב הבא של ישראל

אז רוז פוסטרנס זכתה ב"אקס פקטור ישראל". עכשיו יש עוד כמה מועמדים לתואר הנכסף.


                            



יום ראשון, 12 בינואר 2014

מי מפחד מהזאב מוול סטריט?

כסף כסף כסף, שורף לי את קצה היד. מאז ששר את השורה ההיא, הספיק רמי פורטיס להתפתות לכסף הגדול שבריאליטי. אלא שבמקום אחר יש כסף גדול יותר, מהיר יותר, זול יותר. מיליונים. אפשר למצוא אותו בכיסים של ג'ורדן בלפורט וחבורת הנוכלים שטיפח בוול-סטריט. או בפח הזבל או על רצפות, סיפוני יאכטות, מיטות ועל גוף של בחורה. הירוקים האלה, הם נמצאים בכל מקום.

סקס, סמים וירוקים הם אולי פסגת ההדוניזם אליו שואף כל ברוקר מתחיל, או לפחות מרטין סקורסזה בעבודה על סרט חדש. בסרט "הזאב מוול סטריט" שוב מוכיח סקורסזה, לכל מי שהתגעגע ושכח, שהוא מבין דבר או שניים בבימוי קולנוע, ומשחרר מהמזוודה הפרטית שלו את כל מה שיש לו להציע (ולעורכת הקבועה שלו, תלמה שונמייקר) - תנועות מצלמה מהירות, חדות, סיבוביות, מרחפות, פריז-פריים, סלואו-מושן עם מוזיקה אופראית, פסקול מגניב, תלבושות ותפאורה מרתקים, פרופס ואיפור, דם וסמים, בחורות עירומות, גברים מאצ'ואיסטים, ואינטרקציה מהפנטת בין השחקנים. סקורסזה הוא גם במאי שחקנים מצוין, ובסרט הזה הצליח להוציא מהקאסט תצוגת משחק מרעננת ומרגשת לעיתים.

                                                ליאו צופה בסטנדאפ של נאור ציון                           

כן, זהו כנראה הסרט שבו ליאונרדו דיקפריו מציג את תצוגת המשחק המרשימה ביותר שלו מאז "מה עובר על גילברט", בדומה גם לסייד-קיק ג'ונה היל ואפילו למתיו מקונוהיי (שמגיח לארוחת צהריים חפוזה בלבד). ליאו אמנם רגיל לגלם את הנבל בזמן האחרון, אבל בניגוד ל"ג'אנגו ללא מעצורים", למשל, כאן לא ברור עד הסוף אם הוא נבל או סתם גיבור המעמד הגבוה, האיש שהגשים במו-ידיו את החלום האמריקאי להתעשרות מהירה, גם אם זה כרוך במעשי נוכלות.

הסרט "הזאב מוול סטריט" מספר סיפור אמיתי, בהתבסס על הביוגרפיה של ג'ורדן בלפורט, "הזאב מוול סטריט", שכותרתה לקוחה מכתבת פרופיל ב'פורבס', עם הכותרת הלא-מחמיאה, "הזאב מוול סטריט". בלפורט, הזאב היהודי (כבוד למגזר... ?), ניצל את הפרסום לטובתו, בבחינת "אין דבר כזה פרסום רע, אחי". תוך עבודה בעיניים על לקוחות תמימים, שאב הברוקר את כספם, ואיתו צבא המאמינים שאימץ, בעסקאות מפוברקות של ניירות ערך, שערכן שווה לעיתון נטוש של "ישראל היום", שחייל ברכבת כבר פתר את כל התשחצים שלו וגם השאיר כתמי טחינה על הכתבה על נוחי דנקנר. בקיצור, המיליונים שהזרים בלפורט לכיסו ולכיסיהם של עובדיו אולי רוששו את העו"ש של כמה אמריקאים תמימים אבל היי, לפחות יש מלא זונות במלון, הרואין מהתחת, אישה יפה על היאכטה, מסוק פרטי וחליפות יקרות. כן, וגם העבודה היא די כייפית, בהתחשב בעובדה שאפשר להביא לשם שימפנזה, לגזוז שיער של עובדת תמורת פיצוי כספי, לזרוק גמדים למטרה ולאכול דגים מהאקווריום. זה אולי נשמע כמו עוד המצאה יצירתית של התסריטאי טרנס וינטר (הסופרנוס, אימפריית הפשע), אבל למרבה הבושה, זה קרה במציאות, אליבא דביוגרפייתו של בלפורט.

                                        אגדו-דו-דו בישרוטל

עכשיו מה מדהים פה? שג'ורדן בלפורט, על אף שהיה מניאק לא קטן שגם נענש על כך (בקטנה, כיאה למעמדו), ממשיך לשמש כגורו לעשיית כסף לכל דכפין, ומעמדו כגיבור המונים רק משתפר. הסרט לא מציב אותו מול שאלות מוסר פילוסופיות ולא מציג תהליך של עלייתו ונפילתו. ההיפך. מהשניה הראשונה אנחנו נכנסים למכונית מהירה ששועטת לאורך שלוש שעות של הפגנת כוח, מבחינת הדמויות ומבחינת קולנועית, ללא עצירות בדרך וללא הפסקה לפיפי. פול-פאואר של סקורסזה לפנים. תחשבו על הסצנה שפותחת את "הרשת החברתית". עכשיו תמרחו אותה לאורך שלוש שעות. והשלוש שעות האלה אכן נמרחות. יש תחושה שתלמה היתה זקוקה למספריים חדים יותר בעריכה, על-אף שחתכה לא מעט בבשר החי של הפילם. אלא שהשעות האלה לא מבוזבזות, הן מהנות מאוד ומשלבות בין צחוקים מסלפסטיק טהור לבין גועל נפש מהסדום ועמורה שליאו וחבורתו מנהלים באימפריה הקפיטליסטית שהקימו לעצמם, נחלה בלעדית שבה החוק היחיד הוא בערך "שום דבר לא אמור לעמוד בינך לבין לעשות עוד כסף. ועוד כסף. ועוד כסף". נדמה שגם יוצרי הסרט לא סוציאליסטים גמורים. השחקנים נדרשים לעשות הכל, כולל הכל, מעירום דרך גילוח ראש, והכל בשביל כסף, של הסרט כמובן. אז מה מוסרי ומה לא מוסרי? מה המציאות ומה הבדיה? כמובן, אין מה להשוות בין עשיית יצירה קולנועית לבין נוכלות נטו, אלא שהכל בעיני המתבונן, ומה שלא כשר בעיני אחרים כשר בעיני בלפורט. מה שלא כשר בעיני אחרים, כשר בעיני סקורסזה וחבורתו היצירתית.


שורה תחתונה: מי שמחפש הרהורים נוגים על מוסר בעידן הקפיטליזם החזירי, שיירשם ללימודי קולנוע. מי שמחפש תצוגה מרשימה של משחק ובימוי, בשלוש שעות (ארוכות מידי, אך מהנות) עמוסות באיכסה לפנים, בלי שורה תחתונה אך עם הרבה שורות קוק, יכול להתחיל להיות ברוקר בוול סטריט, או לפחות ללכת לסרט הזה.


יום שלישי, 2 ביולי 2013

על קצה המזלג


על אריק איינשטיין והופעות - 27/7/12

אריק איינשטיין כבר 32 שנה לא מופיע. האמת, הוא מעולם לא אהב להופיע. כאריה מנומנם, שבלול שמסתגר בביתו, עם התה והלימון ושידורי האולימפיאדה, אריק יודע שהוא לא נועד להופיע. והוא לא היחיד. היו עוד קודם, לפניו. הביטלס חדלו מלהופיע בעיצומה של תופעת הביטלמאניה, והתרכזו בהקלטות אולפן. איינשטיין, בדומה להם, אוהב את הריכוז והשקט, את הרצינות בעבודה והחיפוש המתמיד אחר אתגרים חדשים, את שיתופי הפעולה וההמצאות, ולא התחבר מעולם לשואו ולאבק הכוכבים.


                                 אריק בשתי הופעות, בלעדי לקוראי 'הדיבוק'.
    
כבר בלהקת הנח"ל, מיד אחרי שקפץ לגובה בפעם האחרונה (אולי הפסדנו ספורטאי באולימפיאדה, אבל קיבלנו את סינטרה הישראלי), לא השתלב בהעמדות הבמה של נעמי פולני ובמבט ישיר עם הקהל. למעשה, מבט ישיר עם הקהל כלל לא יכול היה להתקבל. עוד בימיו בלהקה הצבאית, אריק לא ראה ממטר כל מי שהתקרב אליו ונאלץ להיעזר בחברים על-מנת להתמצא. "הבעיה שלי," אמר, "היתה לא לראות את המספרים על הבתים, לראות את הבתים." מהון להון שרד אריק את ההופעות בלהקת הנח"ל, ולאחר מכן ב'בצל ירוק' וב'שלישיית גשר הירקון'. ב-1967 הוקמה להקת 'החלונות הגבוהים', ואריק הצטרף לשמוליק קראוס וג'וזי כץ בהקלטות האלבום היחיד של הלהקה. לאחר שהופיעו בחזית, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, עלה המוניטין לא רק של הלהקה, אלא גם של מדינת ישראל. אריק נסע עם הלהקה להופעה ב'אולימפיה' בפריז, בערב מחווה לישראל וברוח הניצחון הגדול. עוד לפני שישב בסן- פרנסיסקו על המים, לא אהב אריק איינשטיין את המרחק מהבית, מהמסגרת המוכרת של ת"א, החברים, האישה והילדה, ובצרפת החל לגלות סימני עצבנות קלה.


ההזיה בפריז נגמרה ואריק חזר לארץ, מקווה למצוא כיוון חדש. הוא חבר לאורי זוהר, אותו הכיר בלהקת הנח"ל, ואל שלום חנוך, שהשתחרר זה עתה מאותה להקה צבאית, וימי לול העליזים חלפו להם ביעף, בכישרון מתפרץ ודחוס. אך זה לא אומר שלא מופיעים. אריק המשיך להופיע והמשיך להקליט. באותן שנים הוא לא נחשב אהוד כמו היום, ונותר נחלתם של שוחרי מוזיקת הקצב ונערות מתמוגגות, מופיע בחורים לא מטויחים ברחוב המסגר, בין המוסכים, וזוכה להפרעות בהופעות, השלכות חפצים ושריקות בוז. טראומות לא מעטות עברו על הזמר (זכורה אצלו יותר מכל הופעה גרועה לפני נערים דתיים בירושלים), וחלקן אף מצאו את דרכן לסרט 'מציצים' ("אני למקומות כאלה יותר לא נכנס. אני לא נורמלי? אני פסיכי? אני, בשביל כמה לירות מסריחות ישגעו אותי?"). אך זה לא עזר. בלחץ המארגנים, המשיך איינשטיין להופיע, ארבע פעמים ביום, בעיקר כי עדיין לא הבין שקיימת אופציה אחרת.


אחרי ההופעה הנ"ל בשנת 74-75, המשיך אריק איינשטיין לעבוד עם מיקי גבריאלוב. בשנת 1980 יצא אלבומם המשותף השלישי, "חמוש במשקפיים", שגרר אחריו סיבוב הופעות החל מינואר 1981. אך במוצאי שבת של ה-29/8, עלה אריק להופיע בפעם האחרונה. אחרי שאכל שווארמה במסעדת 'כתר המזרח' באבן-גבירול, הגיעה המונית שבאה לאסוף אותו ואת דפנה ארמוני והגיטריסט מורדי פרבר, ואת מיקי גבריאלוב ויוני רכטר, אל ההופעה שארגן המפיק מיכאל תפוח. היתה זו עוד הופעה אחת מיני רבות של אריק איינשטיין. אריק שר כמה שירים מהתקליט החדש, ולאחר מכן התיישב בחברת הקהל, וביחד צפו במערכונים של 'לול', שהוקרנו על מסך גדול. לאחר מכן שרו גם גבריאלוב וארמוני משיריהם, ולבסוף חזר אריק לבצע את שיריו הישנים יותר. שום דבר חריג לא היה בהופעה ההיא. בקבוקים לא הושלכו וצעקות לא נצעקו. רק העייפות של האריה נתנה את אותותיה, והעיניים, שלא היו חמושות מעולם במשקפיים, לא ראו כמעט דבר. אריק איינשטיין סירב מעתה לכל הצעה להופיע, גם כשהציעו לו מיליוני שקלים. הוא נותר נאמן למוזיקה, הקליט באולפן והמשיך להוציא תקליטים.


אריק הופיע עם שלום חנוך, עם כוורת, עם הצ'רצ'ילים, עם להקת תמוז ועם זמרים רבים אחרים, אך הופעות הסולו היו לו קשות מכל. הוא מעולם לא היה טיפוס מוחצן, והחשיפה תמיד היתה מסובכת קצת עבורו. זרקורים שמופנים לכיוונו ועיניים שמביטות רק עליו לא עושים לו טוב, ולפני כל הופעה היה מרטיב את הגרון במשקה חריף. לפני כל הופעה היה מגשש את דרכו בדרך לבמה, ונעזר בחברים בדרך. בשנים האחרונות מצב הראייה שלו הידרדר, למרות הניתוח שעבר, והוא בקושי מסוגל לצפות בטלוויזיה. הוא נחשב אגדה עוד בחייו, אבל מבחינתו, הוא אוהב להיות בבית, לצפות בשידורי הספורט בטלוויזיה ומידי פעם להקליט שיר. אז למה אריק איינשטיין לא מופיע? "אני לא אוהב את זה"/ "זה לא מתאים לי"/ "אני מרגיש שאני לא יכול להיות במיטבי", כך אמר בראיונות השונים. יש זמרים שאי אפשר לדרוש מהם הכל. אריק איינשטיין כתב לא מעט שירים, אבל הוא לא משורר גדול. הוא גם לא מלחין וכבר 32 שנה שהוא לא מופיע. הוא מעולם לא היה פרפורמר יוצא דופן. אבל אריק איינשטיין הוא מוזיקאי וזמר מצוין, מהגדולים שהיו בתרבות הישראלית, ועשרות תקליטיו, והסרטים שעשה, הם מתנה אדירה לכל ישראלי.


מייקל/ אבי הזמר - 3/8/12

זה כבר כמה ימים שבצוותא מופיע זמר מחופש. קוראים לו אבי דנגור, אבל אתם אולי מכירים אותו בתור אבי הזמר. כבר שנים שדנגור מופיע בדמותו של אבי הזמר, מתעתע באנשים ברחובות ועל הבמות, וגם זוכה לאהדה ולביקורת בתור דמויות שהוא מגלם, ולא בתור שחקן. אבל אבי דנגור הוא שחקן מצוין, כמו יתר המשתתפים במחזה "מייקל" שמועלה בצוותא. קומדיית הקאלט המופרעת, כמו שיוצריה מגדירים אותה, עונה בקלות להגדרה הזו החל מהרגע הראשון שהשחקנים עולים לבמה והקהל נכנס לאולם. הקהל הוא שותף פאסיבי בהצגת נונסנס מופרעת וגרוטסקית, שמתייחסת לנושא השכול וטקסי הזיכרון באופן מעורר גיחוך. גיחוך על עצמנו.

מייקל היא הצגת פרינג' נטולת עלילה קוהרנטית שמציגה דמויות ריאליסטיות מאוד (לצד שתי דמויות צבעוניות), ומשלבת הומור אינטליגנטי מופרע עם דקירות של השתתפות בצער. איך מתקבל השילוב הזה? בעיקר הודות למשחק מופתי של כל אנסמבל השחקנים, דמויות מורכבות וליין-אפ מתוחכם של המחזה, שאינו מבוצע בדייקנות של מילה מידי הופעה אלא דווקא האימפרוביזציה משחקת פה תפקיד נוסף. "מייקל", למעשה, הוא פרוייקט הגמר מ-2007 של אבי דנגור בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. ההצגה נבנתה תוך כדי אלתור בין השחקנים, בניית דמויות מהחיים שלקח הצוות ושיכלל אותן לרמת ביצוע גבוהה של דמויות מרתקות ואמינות מאוד, שאנו כצופים מזדהים עם כאבן אך יחד עם זאת מתפקעים מצחוק. כן, ההצגה גם מצחיקה מאוד, מסוג ההומור שלא רואים יותר מידי בארץ, שקשה מאוד לתייג אותו על שפע מורכבותו. אולי, אם ממש רוצים, אפשר להשוות אותו לאחים מרקס פוגשים את האחים צוקר ומדסקסים עם חנוך לוין. האלתור והנונסנס פועלים בהצגה באופן פיזי, לאו דווקא מילולי, בשלל התרחשויות שקורות על הבמה כל הזמן, מכל הכיוונים, עד לרמת האבסורד. במת הפרינג' מעניקה לצוות את המרחב היצירתי שהתיאטרון הממוסד המקובע והארכאי לא ייתן לעולם.

  אנסמבל מייקל. מיטל רז, נדב הולנדר, אבי דנגור, הילה גולדנברג ונטליה פאוסט.

אנסמבל השחקנים כולל, מלבד דנגור, גם את הילה גולדנברג המדויקת להפליא, מיטל רז המצוינת, נטליה פאוסט המפתיעה בהומור הפיזי, נדב הולנדר הכשרוני ואסי כהן, שייקה אופיר של דורו. את ההצגה מביים איתי וייזר, שמגיע מתחום המחול ומלווה את דנגור גם עם הדמות של אבי הזמר (ומוכר שם בתור הסייד-קיק, האמרגן שוקו). גם הולנדר, שהלחין את המוזיקה להצגה, מלווה את דנגור זמן רב, עוד מימיו כסטודנט לתסריטאות ב'סם שפיגל' (זכור לטובה סרט הקאלט הקומי שביים עם יובל מנדלסון, "חתולים על סירת פדלים", שכמו 'מייקל' לוקח את הכללים המוכרים של סיפור וקומדיה והופך אותם על פיהם). הולנדר, שמלווה את דנגור גם בהופעות של אבי הזמר (וגם בתוכנית הטלוויזיה בערוץ 24) וכותב איתו את המוזיקה, הצטרף לפרוייקט 'מייקל' כבר בירושלים, בסשנים הראשונים של החזרות שהפכו עם הזמן לפרויקט הגמר של דנגור. אסי כהן, שהצטרף לקאסט באופן מפתיע עם שתי דמויות הזכורות מהרפרטואר שלו, לא רק מזדהה עם אבי הזמר לאחר שגילם את קוקו, הוא גם נמשך ליצירה המשותפת של שחקנים יוצרים, מקום שנותן חופש אומנותי. זו הסיבה שהתארח בפיילוט של 'אבי הזמר' וזו הסיבה שהצטרף אל דנגור בפרוייקט הבימתי. כהן הדביק בהתלהבותו גם את חבריו מהתעשייה, לכן אמש בצוותא נראו בקהל גם חבריו לתוכנית 'ארץ נהדרת' - שני כהן, רועי בר-נתן ואבי נוסבאום - קומיקאים שמלבד פירגון לחברים גם זיהו הומור מבריק שלא מתכתב עם המיינסטרים. המעגל המשיך גם עם הופעת האורח של מיטל רז מ'מייקל' בסצנת הקולנוע המצוינת בתוכנית 'הפרלמנט' והופעות של דנגור ב'ארץ נהדרת' וב'זנזורי'. זהו מעגל של חברים יוצרים, שמפתיעים אחד את השני ומשתפים פעולה באופן כזה שיוצר את הדברים הכי טובים. כמו 'הפרלמנט', גם 'מייקל' ו'אבי הזמר' הם פרוייקטים שנבעו משיתופי פעולה וממחשבה איך לספר סיפור מחוץ למסגרת המקובלת.

                         אסי כהן ונדב הולנדר ב'מייקל'. שני כשרונות גדולים.

אבי הזמר הוא לא קריקטורה וגם לא דמות לועגת או נלעגת, וזו הגדולה שלו. הוא מופיע עם שירים (של דנגור והולנדר) וקטעי קישור מצחיקים בפני אנשים שחלקם כבר מודעים לעובדת היותו של אבי דמות, אבל אין בכך כדי לגרוע מהמציאות. אבי הזמר, למרות היותו דמות, הוא אכן זמר ים-תיכוני נוגע ללב, שאמנם עוקץ בסתר את הז'אנר עם מחוות סטייל דודו טופז וגינונים ותלבושות נוסח קובי פרץ, אבל כולו "נשמה". הוא מזדהה עם דמותו ואוהב אותה, ולכן גם זוכה לאהדה אצל הקהל. זוהי דמות מורכבת, עם עבר והווה, ודנגור הופיע איתה לא מעט בהרבה מקומות, כולל באודישנים ל'כוכב נולד', שם עלה כאחרון המתמודדים מבלי שאיש ידע את זהותו האמיתית. דנגור מסור לדמויות שהוא מגלם ונהנה לספר סיפור דרכן, לספר על אנשים ומצבים, ולגרום לקהל להגיב לדמויות. באופן הזה, דמותו של יובל סמו ב'ארץ נהדרת' בתור המגיב הסדרתי ברחוב מזכירה את דמותו של דנגור ב'מייקל'. גם דנגור וגם סמו לוקחים איתם את הדמויות אל הרחוב, וההבדלים בין מציאות לבידיון ובין קומי לטרגי מיטשטשים.


ההופעות של אבי הזמר צברו תהודה, ושנים של הופעות מבוקשות עשו את דרכן לטלוויזיה. גם ההצגה 'מייקל' זוכה לאהדה, אך שמועת הצגת הפרינג' הזו מועברת מפה לאוזן, וטיפין טיפין מילאה אולמות בתיאטרון 'תמונע'. ההצגה, שזכתה בפרס ראש עיריית ירושלים בשנת 2009 ובשלושה פרסי קיפוד הזהב (לתיאטרון פרינג') בקטגוריות במאי, מבצע והצגת השנה, לא רק זוכה להערכה אומנותית, אלא גם להערכה מהקהל המצומצם והנאמן לקאלט. אין להתפלא אפוא על כך שבסיום ההצגה עמד כל הקהל על רגליו משך דקות ארוכות ומחא כפיים. זו לא עוד הצגה אחת מיני רבות, זהו ניסיון אמיץ לשבור את הכלים ולשחק בחוקים אחרים. זהו ניסיון כן לספר סיפור לא סיפורי בקומדיה שחורה ונונסנס מוטרף ולהתמודד עם מאבקי האגו בטקסי הזיכרון והריקנות שבטקסיות. זהו גם מפגן מרשים של אימפרוביזציה וביצוע מהפנט של שחקנים מצוינים. ומעל הכל, 'מייקל' היא הצגה מצחיקה, חכמה ומרגשת. בבליל ההצגות של התיאטרון הרפרטוארי, שרובן לא שוות במיוחד את מחיר הכרטיס, מומלץ לצאת לצוותא ולהיפגש עם קומדיה מעולם אחר, בעיקר כי ההזדמנויות לצפות בהצגה הזו מתמעטות עם הזמן.


חתולים על סירת פדלים - 21/9/12

פעם, ממש לא מזמן, למדו שלושה חברים בקורס של אבי נשר במגמת התסריטאות ב"סם-שפיגל": יובל מנדלסון, יהונתן בר-אילן ונדב הולנדר. הגיע הרגע, ומועד הגשת פרויקט הגמר בצבץ באופק. מניסיון, בתי הספר לקולנוע דוגלים במוטו: אם אין לך משהו חשוב לומר, עדיף שלא תעשה סרט. וכשאומרים "משהו חשוב" מתכוונים לחפירה בעוולות הכיבוש ובקורותיהן של משפחות לא מתפקדות. אחרת, בשביל מה להשקיע כל-כך הרבה זמן, כסף ואופטלגין? אבל ליובל מנדלסון משייגעץ היו תוכניות אחרות. הוא תפר עם חברו יהונתן בר-אילן תסריט לקומדיית אימה טראשית במיוחד, בסגנון הבי-מוביז האמריקאיים (עם ניחוח מקומי), והתסריט "חתולים על סירת פדלים" זכה להתלהבות מצד אבי נשר, שעודד אותם לצאת לצילומים כנגד כל הסיכויים, בלי תמיכה מקרנות ובלי כסף. בר-אילן הפיק ומנדלסון והולנדר ביימו (והלחינו את הפסקול). באופן אירוני, דווקא בפסטיבל קולנוע דרום, שמתאפיין ברצינות תהומית בעיסוק קולנועי בפריפריה ובנושאים חברתיים ופוליטיים, הוצג הסרט לראשונה וזכה לתגובות אוהדות במיוחד, שהובילו אותו בסוף מרץ אל בתי הקולנוע המסחריים. עכשיו יוצא הסרט ב-DVD לטובת כל מי שלא הספיק לצפות בקאלט בפוטנציה, שכמו "כלבת" ו"מורעלים", מצעיד אותנו צעד וחצי לעבר קולנוע של מדינה נורמלית.


עלילת הסרט "חתולים על סירת פדלים" פשוטה למדי: זוג תיכוניסטים (מיכאל מושונוב ודנה פרידר) יוצאים לחגוג חצי שנה של זוגיות בשיט רומנטי בירקון המזוהם של 1994, בחברת החתול שלה. אלא שמהרגע שהחתול נופל למי הירקון, הכל משתבש. הוא הופך למפלצות לא נעימות בכלל (כתוצאה מהדלפות רדיואקטיביות של בעל מתחם השכרת הסירות, שמואל וילוז'ני) ופוגע גם בזוג הצעיר, אך חבורת צופי ים פרועה במיוחד נחלצת לעזרתם, בקושי. הסיפור כולו מסופר בסיפור מסגרת מבעד לעיניו של ילד בן 8, שמספר לסבו את עלילת הפלאים הזו, כאילו יצא מהסרט "הנסיכה הקסומה". ולא רק הסרט הזה הוא האזכור היחיד שעולה מהצפייה ב"חתולים". השפעות הבי-מוביז וסרטי הטראש ניכרות היטב בסרט העצמאי הזה, והוא חובבני במודע, אבל עשוי במקצוענות וברצינות (אולי חוץ מהפרופס).


הסרטים העצמאיים שצצים על המסך בזמן האחרון מתאפיינים בקו ברור: לא היה להם שום סיכוי לקבל כסף מקרן קולנוע בשלב הסינופסיס (תקציר התסריט). סרטי קומדיה ואימה, שמתכתבים עם בי-מוביז אמריקאיים (ולא עם קולנוע צרפתי מסוגנן), ומספרים על נערים שחתולים רדיואקטיביים גורמים למעיים שלהם להישפך החוצה (ולא כתוצאה מפגז), נדחים ע"י לקטורים בתואנה שהם לא רציניים. אבל, כמו שאומר יובל מנדלסון, "יש אלפי בני נוער ועוד אלפי בני נוער בנפשם, כמונו, שמשוועים לקצת דם, חולרה, ניבולי פה וקונצים בקולנוע שלהם, שרוצים לבוא לקולנוע בשביל לבלות ולהתבדר." וכמו רוב הסרטים העצמאיים בארץ, גם הסרט הזה יצא כנגד כל הסיכויים, מתוך תמימות והליכה נגד הזרם, ולא יתמודד הערב על פרס בטקס פרסי אופיר. אז אם אתם כופרים, פרגנו לעצמכם את הדי-וי-די של הסרט ביום כיפור. ואם אתם יראים את השם, צפו בסרט אחרי תקיעת השופר, לפני שיודיעו בחדשות שפרצה מלחמה עם אירן ביום כיפור. כי "חתולים על סירת פדלים", אחרי הכל, לא מתהדר במילים גדולות. הוא פשוט פאן טהור.


תוכניות אינטרנט של ילדים - 1/3/13 

פעם, בעידן הערוץ היחיד, הטלוויזיה נחשבה לגדולים – מגדולים ועבור גדולים - ולילדים נשארה פינה קטנה בצהריים. כעת התהפכו היוצרות. רוב הטלוויזיה בפריים טיים מוקדשת לפלח שוק של ילדים ובני נוער, שמסמסים ומגיבים וצורכים מרצ'נדייז. בפריים טיים מוצגת תחרות שירה של ילדים, שמתבגרים לעיני המצלמות. מרוב שעות צפייה, קרה "ונהפוכו" – הילדים של היום הם לא הילדים שראו טלוויזיה והלכו לישון. הם צופים בטלוויזיה באינטרנט, בעיקר כזאת שלא משודרת בטלוויזיה. הם גם אלה שיוצרים תכנים בעצמם. באינטרנט.

האינטרנט מהווה פלטפורמה מושלמת ליוצרים חובבניים, בכללם ילדים. אחד החלוצים בז'אנר היוטיובי הוא דניאל, ילד בן 10 שאירח בסלון ביתו את מיטב סלבריטאי ארצנו לתוכנית הראיונות הנוקבת שלו – "מנצנצים". דניאל אמנם לא שופע כריזמה, בלשון המעטה, אבל מבין דבר או שניים בטלוויזיה: בעריכה, פסקול ובלו-סקרין מאחור, יצר תוכנית ראיונות דינמית ומצחיקה, גם אם לא תמיד במכוון.


עוד ילד שמבין איך עובדת טלוויזיה טובה הוא דילן שטרית. הילד עובר מסך וגם יודע להעביר תכנים בצורה מעניינת, בתוכנית האינטרנט שלו "דה טוק", שבה, בדומה לתוכנית "הצינור" של גיא לרר, מראה קטעים שמצא ביו-טיוב. מעניין לראות איך השתנה דילן מבחינה חיצונית מתוכנית לתוכנית, מילד לנער, וצבר עדת מעריצים בני גילו. ובצדק: הילד מבין בטלוויזיה. בעריכה תזזיתית, אפקטים ממוחשבים, חוש הומור ובחירת נושאים שפונים בדיוק לראש של בני גילו, דילן עושה באינטרנט תוכנית טלוויזיה משובחת.


תוכניות מהסוג הזה גוררות חיקוי אחר חיקוי. התוכנית "חדשות מצחיקות" היא דוגמא לכך. תוכנית פחות טובה, עם מנחה פחות מוצלח ותכנים פחות טובים. יש ליוצר הצעיר עדיין מה ללמוד, ועדיין, הוא בדרך הנכונה.


חלק מהמקצועיות מקורה גם במגמות תקשורת וקולנוע בבתי-ספר. חבורת יוצרים צעירים כזו התקבצה באתר "פרוגי", שמרכז חדשות לנוער. הם יוצאים לתעד, לראיין ולצלם דברים שמעניינים או עשויים לעניין נערים בגילם. כאן, למשל, מגיש המגיש איתמר אביב מבזק מושקע שנעשה עם חבריו. אם תרצו: מעריב לנוער, גרסה הוידאו.


הטובים ביותר עד כה הם יותם גלפז ואורי אלון, שעושים את תוכנית האינטרנט העצמאית שלהם, "צוות לעניין". תוכנית נונסנס מופרעת ומבריקה בה הם "מדברים" על גבי דיבוב, יחד עם חבריהם, במגוון סצנות ופרקים שעשויים באופן מעולה. הנערים האלה, שיצרו עד עכשיו שמונה פרקים, מבינים יותר מכל איך עובדת קומדיה ואיך עובדת טלוויזיה טובה, והם עושים את זה באינטרנט באופן שבקושי נראה במחוזותינו.


ולסיום, "התוכנית של קים", שהתחילה כשהיתה בת 16. קים, דמות בדיונית בוידאו-בלוג מדומיין, מדברת בהילוך מהיר על ענייני היומיום של נערה בגילה, ובעריכה תזזיתית, סלפסטיק והומור אינטליגנטי ומופרע, מעלה את הסטנדרט לקומדיה עצמאית.

אלה מגוון תוכנית האינטרנט העצמאיות. יש עוד כמה חובבנים, כמובן, אבל רק אלה, או לפחות רובם, זכאים לחתום על חוזה טאלנט בטלוויזיה בעוד עשר שנים. מכירים עוד ילדי פלא שיוצרים טלוויזיה באינטרנט? שימו לינק בפייסבוק של הדיבוק או כתבו כאן, ותבוא עליכם הברכה.


על ברי סחרוף ומעורבות חברתית - 20/7/12

בקיץ 2011 היה ברי סחרוף פעיל חברתית ומוזיקלית באופן מעורר השתאות. סחרוף הוא מסוג המוזיקאים שבכל רגע מתחדשים, מפתיעים ומאתגרים את עצמם. עם מינימל קומפקט, רמי פורטיס, רע מוכיח, כתיבה והלחנה לאחרים, שיתופי פעולה מוזיקליים, כתיבת פסקולים לסרטים, וכמובן, אלבומי הסולו שלו, הראה ברי סחרוף שהוא אולי המוזיקאי המתחדש והמפתיע ביותר במוזיקה הישראלית הפופולארית. 

בניגוד לאמנים אחרים, לא היסס סחרוף להצטרף למחאה החברתית כבר בשלביה הראשונים, מתוך אמונה בצדקת דרכו. אולי היתה הצטרפותו למחאה צעד לא "מסוכן" עבורו מבחינת הקריירה, שכן נדמה שהקהל הקבוע שלו נמנה עם פלח השוק של יושבי האוהלים ברוטשילד, אבל אין להקל בכך ראש. התגייסות של אמן למטרה חברתית-פוליטית היא צעד מבורך, תהא הסיבה לכך אשר תהא.

  
במבט לאחור המחאה החברתית התבלבלה בדרך והתפזרה לכל רוחות השמיים. רוחות של שינוי והתעוררות חברתית היו הבסיס שהביא לתקווה, להתנערות מהתפיסות המקובלות, ואולי בכך טמונה התמיכה במחאה בקיץ דאשתקד. ברי סחרוף עלה להופיע גם בעצרת במוזיאון ת"א, אחת מהעצרות הראשונות במחאה, ולא מטעם יחסי ציבור. באחת הפעמים הגיע אף ספונטנית למאהל המחאה ברוטשילד והצטרף אל המוחים באוהלים בג'אם מאולתר של שירה בציבור. וכלל לא משנה היה מהו הפער בין חשבון הבנק שלו לבין הצעירים שסביבו. מה שהיה חשוב זה להשמיע את הקול, גם כשזה מאיים להיבלע. כולנו עבדים, אפילו שיש לנו 'כזה כאילו', שר שם ספוג זיעה של לילה קיץ חם.

החיפוש התמידי, ניסיונות ההבנה הכנים לאמנים אחרים וסגנונות שונים, כמו גם המחוות שהוא עורך לעיתים לאמנים אחרים, הביאו את ברי סחרוף לשתף פעולה גם עם ההרכב "בום-פם" בהצדעה לאריס סאן. כפי שאפשר לראות בפרק "שירה בציבור", החיבור בין מוזיקה יוונית לרוק לא היה זר לאריס סאן, ובגרסה של סחרוף השילוב הזה הולך צעד אחד קדימה. אך גם אם הוא רגיל להופיע עם להקה מאחוריו במיטב הציוד האלקטרוני והמוזיקלי החדשני, ועם סאונד איכותי, ברי סחרוף, צנוע כהרגלו, אוהב, ואולי אפילו יותר, לשבת בחברת אנשים (לאו דווקא מוזיקאים) לג'אמים לא מקצועיים, אך מלאי כוונה ורוח. 

ברי סחרוף הוא אמן מצליח, אולי בגלל האמת הפנימית שלו ואולי בגלל שהוא פשוט מוזיקאי מעולה. ואולי שני הדברים ביחד. אבל ההצלחה שלו מרגשת במיוחד לאור ההנחה שהיא מגיעה לו בזכות החדשנות שלו. הוא מסרב להיכנס לתבניות קבועות, ומתחדש כל פעם בסגנונות שונים ובשיתופי פעולה מגוונים. בשנים האחרונות, כחלק מהגל הרוחני, התקרב גם סחרוף לשורשי העבר היהודי. הוא לא חזר בתשובה ולא גידל זקן. האמונה של סחרוף היא אמונה פנימית, בטוחה בעצמה (אך עדיין שואלת שאלות), שלא זקוקה לסממנים חיצוניים ולחוקים (אך מכבדת כאלה). ההתקרבות של סחרוף לעבר של עמו מתבטאת בעיקר במוזיקה היהודית עם השירים של אבן-גבירול ושיתופי הפעולה עם רע מוכיח, ובנגינה ושירה אצל כל מי שרוצה לשמוע, ללא קשר לפלג האמוני איתו הוא נמנה. בין היתר, שר ברי סחרוף בקיץ 2011 גם במקומות אחרים, עם אנשים אחרים ולמען מטרות אחרות. כאן, עם שחר אריאל, הבן של מאיר אריאל ז"ל, הוא נותן כבוד לאב בשירו המצוין, "נשל נחש". היה זה יום לפני שדפני ליף הקימה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד. לכאורה, אין שום קשר. אבל הרוח של שינוי שנושבת מתוך שיתוף פעולה בין קצוות, הביאה את ברי סחרוף לנגן עם חסידי חב"ד ולהצטרף במלוא הכוונה למחאה החברתית ברוטשילד  .



שירים שנאסרו לשידור - 7/6/13

אם נגיד את המילים האסורות בפוסט הזה, סביר להניח שנצונזר. או שלא. אבל ההיסטוריה מוכיחה שיש דברים, או לפחות שירים, שראוי לשים עליהם פיפס. שיר לשלום, למשל. שירו של יענקלה רוטבליט בביצוע להקת הנח"ל היה אמנם שוס בסוף הסרט "הלהקה" נוסח 'שיער', אבל המציאות היתה זוהרת פחות. שיר כלל במקור את השורה "שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות," והדבר הקפיץ את צה"ל שטען ששורה כזאת שתושר ע"י להקה צבאית רק תפגע במורל החיילים, שיכריזו על שביתת נשק ויצעדו לוודסטוק כאיש אחד, ועל-כן שונתה השורה ל"שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". אקט כמו זה לא היה שכיח בקרב הלהקות הצבאיות. כך, לדוגמא, פזמון השיר "שירו של צנחן" של יהורם טהר-לב נפתח עם השורה "שייפתח עלי שייפתח, אך מאחר וזה נשמע כמו ייחול של צנף חסר ביטחון במקפלת המצנחים, נוספה האות כ"ף לפני 'שייפתח'...

חזרה לשיר לשלום. להקת הנח"ל נדרשה לבלום פיה בהגיעה לשיר לשלום בהופעות בפיקוד המרכז והדרום, לאחר שאלוף פיקוד מרכז, רחבעם זאבי (גנדי), ואלוף פיקוד דרום, אריק שרון, צנזרו את הלהקה בתחום שטח פיקודם. אחרי מלחמת יום כיפור השיר נעשה כבר פחות רדיקלי, והמחיצות הוסרו, עד לרצח רבין, בו קיבל השיר משמעות חדשה המזוהה איתו עד היום.


שיר לשלום, כמובן, לא היה השיר היחיד שצונזר בארצנו הקטנטונת. קדם לו "הסלע האדום" של חיים חפר בביצוע אריק לביא. הרבה לפני שהאיש ששר את 'שיר לשלום' עשה שלום עם ירדן, בשנות החמישים העליזות הסתננו כמה הרפתקנים ישראליים מידי כמה זמן לפטרה שבירדן, לראות את הסלע האדום. אלא שההרפתקה הזו היתה מסוכנת, ורוב אלה שחצו את הגבול לא שבו. השיר לא גרם להם להפסיק את המסעות, דווקא להיפך: יותר ויותר ישראליים נועזים חצו את הגבול לראות את הסלע האדום, מעשה שעלה להם בחייהם. בעקבות זאת, ביקש חיים חפר מבן-גוריון להורות ל"קול ישראל" לאסור על שידור השיר. הסלע האדום, הוא פטרה, כמו ערי הזהב הנסתרות, נותר סמל למקום מסתורי ומופלא, לא מעט בזכות השיר הזה.


חיים חפר היה טראבל-מייקר. לא רק 'הסלע האדום' נאסר לשידור, גם שיר אחר שלו, "יחזקאל", בביצוע 'החלונות הגבוהים'. חיים חפר אהב להשתעשע בפזמוניו עם דמויות מהתנ"ך, וכמו "איפה הם כל אבותינו" (גם של הלהקה), סיפר בשיר הזה על הנביא יחזקאל וחזון העצמות היבשות. אלא שהסגנון הסחבקי שהתייחס ליחזקאל כמו לאדם פשוט ולא קדוש בכלל, עורר את זעמו של המפד"ל, שחימם גם דתיים נוספים, והשיר נאסר לשידור ברדיו במשך כמה שנים.



בתקליט היחיד שלהם, הצליחו 'החלונות הגבוהים' להרגיז הרבה מאוד אנשים (וגם לשמח חלק), לא רק בגלל הסגנון הרוקיסטי-קליל אלא גם עם השירים המצונזרים. מלבד "יחזקאל" גם שירו של חנוך לוין, "חייל של שוקולד", נאסר לשידור. שיר המחאה של הסאטיריקן הצעיר לא הרשים את מקבלי ההחלטות, שחששו שוב ממורל החיילים הצונח. כמה שניות לפני מלחמת ששת הימים שרה הלהקה את השיר המקאברי הזה, והמדינה לא היתה בשלה לקבל את זה בפריים-טיים. בעצם גם עכשיו לא.


מלחמת ששת הימים הובילה כעבור עשרים שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. צבאנו הצודק, שנלחם בעבר מלחמת שיריון בשיריון, מצא את עצמו נלחם באש חיה מול ילדים עם אבנים. פתאום הסכסוך האזורי קיבל פנים אחרות. מלחמת לבנון, שקדמה לאינתיפאדה (וגם 'המהפך' והפנתרים) קרעה קרע בתחושת הצדק שלנו, שרק הלך והתרחב. ההפגנות מול ביתו של בגין בשל"ג הפכו לשירי מחאה נגד שמיר, פרס ורבין. שר הביטחון יצחק רבין נבהל מהמהומות של הערבים, וקרא לצבא לשבור להם את הידיים והרגליים. כמה שנים אחר-כך נפל לו האסימון, והוא הבין שהמהומות רק ילכו ויחמירו, מה שהוליד את הסכם אוסלו, לטוב ולרע. אלא שבתקופת ההתקוממות הפלשתינאית החברה הישראלית נעה בין סלידה מהמתפרעים ותמיכה בצה"ל לבין... לבין ההיפך. זרעי הביטויים "הכיבוש משחית", "שלום עכשיו" ו"הזמן הצהוב" של גרוסמן נזרעו שם, בשירי המחאה נגד ההתנהלות הסהרורית של המדינה והצבא, עם שירים כמו "גיבור גדול" של סי היימן ו"ערבב את הטיח" של אהוד בנאי והפליטים (כמו גם אופרת הרוק 'מאמי'). בין השירים בלט גם "חד גדיא" שכתבה ושרה חוה אלברשטיין, ותיאר את מעגל הדמים ואת חרב הפיפיות, כי הנה היינו פעם דוד והיום גוליית. השיר הזה עורר ביקורת, כמו כל שיר מחאה, אלא שהוא גם נפסל לשידור.


האינתיפאדה מצאה את הצבא הישראלי לא ערוך למרד הפלשתינאי העממי, וממבצעים וקרבות "מסודרים", עברו החיילים (בני עשרים בסך-הכל) להתמודדות מול המון מתפרע. תחושת האדנות שנזרעו בעשרים שנות כיבוש נתנו את אותותיהם, ומה שלא נכון למפגינים בתל-אביב היה נכון וצודק, בעיני הצבא והממשלה, עבור המתפרעים הפלשתינאים. דן אלמגור נזעק מההתנהגות הברוטאלית לעיתים, וכתב את השיר "צלם אדם" על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ושלא נאבד את צלם האדם. השיר בוצע ע"י להקת פיקוד מרכז, אלא שמהר מאוד הוא נפסל לשידור, וכל התקליטים עליהם הוקלט השיר נגנזו. רה"מ שמיר כינה את דן אלמגור "אחד הבוגדים שקמו למדינת ישראל", וההתלהמות הפופוליסטית הזאת הובילה לפרץ של אלימות נגד דן אלמגור.


שירי המחאה התמעטו עם השנים, אבל אלה שכן צצים ומעוררים הדים, נוטים להשתתק. כך לא מזמן מפקד גלי-צה"ל ירון דקל אסר לשדר את שירה של אלונה קמחי, בלחן וביצוע של בן-זוגה יזהר אשדות, "עניין של הרגל". יזהר אשדות הוזמן לאולפן של קוטנר לבצע שירים מהאלבום החדש, אבל התבקש לא לשיר את השיר הזה. באותו זמן, ירון דקל הודיע (לא בפניו של אשדות) על פסילת השיר "בשל תוכנו של השיר, הבז לחיילי צה"ל... אין מקום בגלי צה"ל לחגוג היום באופן מופגן שיר המגנה ובז לחיילי צה"ל ואת אלו שהקריבו את חייהם למען ביטחון המדינה" בלה בלה בלה. דובר צה"ל כמובן תמך בדקל, ואין ספק שההוראה הגיעה מגבוה. ההחלטה זכתה לגינויים רבים, אבל בסופו של דבר כולם מבינים שאי אפשר להשמיע בתחנה צבאית שיר שמגנה את הפיכתו של החייל לרובוט חסר חמלה בתהליך של שגרה מתוכנתת, ועל-כן הוחלט שחיילי צה"ל לא ראויים להתמודד עם דילמות שהשיר מציב, אלא להמשיך להיות רובוטים, והשיר נפסל לשידור. השיר הזה מצטרף לשורה ארוכה של שירים שמציבים שאלה וביקורת, וזוכים להשתקה מתוך פחד להביט פנימה ולענות על כמה שאלות בלי חשש. או שזה סתם עניין של הרגל.


אריק איינשטיין בלועזית - 12/4/13

אריק איינשטיין הוא כנראה הזמר הכי ישראלי שיש, אפילו יותר משלמה ארצי. כשאומרים ארץ ישראל מתכוונים אליו. כששרים אברהם חלפי, חושבים עליו. כשמנגנים שלום חנוך, שרים אותו... אז למה הוא שר בלועזית? מה הוא, אסף אבידן? לא, אריק איינשטיין היה ונותר סמל הישראליות והשירה העברית. חסיד מושבע של תוצרת הארץ. אבל פעם הוא גם שר באנגלית. הנה דוגמא:


אל תוותרי עלי, שר אז בתקליט "שבלול". למה ומדוע הפך השיר ל"פעם אחר פעם"? בשנת 70', בהשפעת הצ'רצ'ילים שניגנו בתקליט, הקליט אריק את הסינגל בגרסה האנגלית על הפלייבק. כך קרה גם לשיר "אבשלום". הלחן של שלום חנוך נשמר כמובן, וכך גם בגרסתו של שמוליק קראוס לנעימה, בשירו "יום אחד".


גרסאות נוספות באנגלית לשירים השבלוליים הקליט אריק בשירים Oh Me (טוב לי), I Shout (אני שר) ו- I Ride Alone (קח לך אישה ובנה לה בית). גם הצ'רצ'ילים הקליטו גרסאות משלהם לשירים "אחינועם", שהרי את השיר הלחין רוב האקסלי מהלהקה (Where you're gone) וגם את "למה לי לקחת ללב" (Danielle Sanders walks through the park).

ב-1972 הקליט אריק איינשטיין את התקליט "יסמין", נטול שלום חנוך/ מיקי גבריאלוב/ הצ'רצ'לים (כולם היו באנגליה באותו זמן, למרות ששלום מדבר אנגלית כמו שבקיבוץ). אריק לא אמר נואש וליקט שירים מכותבים שונים וגם הקליט כמה קאברים לשירים באנגלית, ביניהם לשיר של אלטון ג'ון שיצא שנתיים לפני. את הקאוורים הוסיף לתקליטו הבא, "יסמין", שהיה מאולתר ולא מגובש, ועדיין - אריק.


שיר נוסף מהאלבום הזה היה להיטו של טים הרדין, "סיבה להאמין". את טים הרדין פגש אריק כמה חודשים לפני, בינואר 72', בעת שהופיע בתל-אביב. אריק ושם-טוב לוי צפו בו והחליטו להכניס את השיר לתקליט החדש (שם-טוב הלחין שני שירים לתקליט: 'שיר של אחרי מלחמה' ו'דון קישוט'). אריק חבר אל טים וליווה אותו בביקור, וגם הזמין אותו לחמם אותו לפני הופעה בנהריה. טים הסכים, ועלה לנהריה, עלה לבמה וכיוון את הגיטרה, ע"פ השמועות, כ-40 דקות, עד שהקהל אמר נואש.


גרסת כיסוי מאותו תקליט היתה לשירם של האיידולים של אריק באותה תקופה, להקת חיפושיות הקצב. אריק ביצע את השיר "כאן, שם ובכל מקום" במבטאו הלבנטיני-משהו, והוסיף למורשת הביטלס את תרומתו הצנועה. אגב, אריק מאזין היום בדבקות לתוכנית הרדיו ב-88fm, "כאן, שם ובכל מקום". כן, הביטלס השפיעו על אריק לא מעט בשיריו המקוריים וגם בגרסאות עבריות שביצע לשיריהם (אבל על כך בפעם אחרת בפינה זו).


אפרופו ביטלס, הראשון שבאמת הכיר לאריק את הלהקה היה שמוליק קראוס עם להקת החלונות הגבוהים. אז, בשיא ההצלחה של הלהקה, טס איתה אריק לצרפת ולאיטליה והקליט גרסאות אנגליות באנגליה (Maybe Someday + Your Eyes). כמו- כן הקליט אריק איינשטיין סולו בצרפתית בשם הלהקה, לשיר "חייל של שוקולד".


שיר נוסף של הלהקה שבוצע בצרפתית היה "אל אל ישראל" בלחן של "יחזקאל", באופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים. הלהקה ביצעה גם את השיר בגרסה באנגלית וגם גרסה לשיר "הבובה זהבה", AnybodyNeeds A Lover, אבל שני השירים האלה הם בעיקר סולו ג'וזי, כך שאריק פחות דומיננטי.


אבל עם כל ההשפעה המערבית, אריק היה תמיד ישראלי והבין את זה לפני כולם. וכה אמר לקוטנר בסדרה 'סוף עונת התפוזים': "לשיר בשפה זרה זה חרטא... כשאתה בבית עם האווירה שלך, עם התרבות, עם הריחות ואנשים אוהבים את זה... זהו, זה העניין. זה הלב של העניין. ככה שכל השאלות האלה (למה לא הצליח בחו"ל), תעזוב, מה אנחנו זמרים באנגלית?"


"לא נסעתי לחוץ לארץ מ-79'," אמר לעלי מוהר. "תשמע, אם אני רוצה לראות מקומות, אני עולה לגליל. גם את זה אני עושה פחות." אריק איינשטיין, ישראלי במהותו, התגעגע לירקון ולמרפסת בתל-אביב עוד כשישב בסן-פרנסיסקו על המים, בשיר שכתב לתקליט מ-1980, בלחן של שלום חנוך, שניסה גם הוא את מזלו בחו"ל, בזמן ששניהם הבינו שעתידם בישראל, והסתערו על שנות השמונים בדרכם.

פתאום אני רוצה הביתה, חזרה אל הביצה/
לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל/
תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כנרת/
אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה

אריק איינשטיין, כמו התרבות הישראלית במיינסטרים, עבר מהשפעה צרפתית להשפעה אנגלית ואמריקאית. אבל למרות הקאוורים, לב ליבה של יצירתו נותר עברי לתפארת מדינת ישראל. אחרי הרפתקאות הרוק של שנות השבעים, הקליט איינשטיין את התקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה". מאז המשיך פה ושם בסגנון רוקיסטי, אבל נגלה גם צד חדש – אריק הנוסטלגי, של פעם. אריק של פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים, אנגלים מחתרת וילקוט הכזבים. אריק של קולנוע "עדן", אדי קנטור, משהו מצחיק עם חיילים רומאים. אריק - לא לביא, לא סיני - אריק איינשטיין, שהוא סמל הישראליות וסמל המוזיקה העברית בישראל.


שירים עבריים בלועזית - 19/4/13

אחרי שבשבוע שעבר שמענו את אריק איינשטיין שר באנגלית וצרפתית, כולל גרסאות באנגלית ל'אבשלום' וגרסאות של הצ'רצ'ילים לשירים אחרים, הגיע הזמן לתת גם לזמרים אחרים טיסה קצרה לחו"ל, במיטב שיריהם שעשו ירידה מהארץ.

שלמה ארצי, זמר ישראלי לכל דבר ועניין, הקליט בצעירותו כמה קאברים וכמה שירים בלעז. בין היתר ניסה את מזלו בגרמניה של אחרי המלחמה. ב-1973 הופיע שלמה ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון עם שיר שהלחין, "שיר בבוקר בבוקר", הידוע יותר כ"פתאום קם אדם בבוקר וכו'", וזכה במקום השני. בעקבות השיר ובדרך לחיפוש עצמי שלא כלל את הודו באותם ימים, טס למולדתו של גתה והיינה ושילר ואייכמן, והקליט ארבעה תקליטונים בשפה הצורמת ההיא, דור שני שכמותו. בין היתר הקליט גם גרסה גרמנית לשיר ההוא, אותו שר במחאה החברתית (בעברית) לכל אותם המונים ליד הקריה שדרשו צדק חברתי.


השיר הראשון של בועז שרעבי שיצא לרדיו היה דווקא באנגלית. השנה היא 1971 והשיר "פמלה" מכיר לעולם את בועז שרעבי, זמר נשמה ישראלי ששר באנגלית עם מוטיבים מזרחיים, למרות שהוא בכלל מתופף. המתופף הצעיר (עדות לפעילותו ניתן לראות בארכיון הדיבוק) הצטרף לחבורת הישראליים שכבשה את 'אולימפיה' בפריז בשנים שבין שתי המלחמות, כשישראל עוד נחשבה לפלא. שם פגש את יפה ירקוני, שהופיעה גם היא מול הצרפתים, ובעקבות כך הקליטה יפהל'ה את השיר בעברית. לאחר-מכן היה זה תורו של בועז שרעבי להקליט בעברית, והשיר בביצועו חרך את גלי האתר של הרדיו. למרות הגרסה בעברית ולמרות האנגלית, בועז שרעבי לא פסח גם על שערי ברלין, והקליט ללהיט גם גרסה בגרמנית. בועז שרעבי המשיך מאז לשיר בעברית כמובן, אבל נותר מחובר לעולם, כמו שאפשר לראות בגרסה האנגלית ובגרסה הערבית לשיר "כשתבוא", על רון ארד.


אפרופו שרעבי, שנה מאוחר יתר, ב-1972, הגיע למקום השני בפסטיבל הזמר עם "תני לי יד", שיר שנכנס 12 שנה מאוחר יותר לסרט בהשתתפותו, "מאחורי הסורגים". אבל השיר גם זכה לגרסה בספרדית, של הזמר סרג'יו דניס. שיר שזכה לתהילת עולם.


השיר הראשון שגלי עטרי הקליטה היה באנגלית. השיר השני דווקא היה בעברית, "אם יש לך שמש". השיר הפך לשלאגר גדול, והיא בת 17 בלבד. עם ההצלחה ועם השיר, נסעה גלי עטרי לייצג את ארצנו בתחרות זמר ביפן, "פסטיבל טוקיו". כמובן, המוזיקה היא שפה בינלאומית וכל זה, אבל היי – למה שלא נתרגם את הזהו ליפנית, אה? אמרו ועשו.


מה על שימי תבורי? הוא לא ניסה צרפתית? ניסה גם ניסה, ואפילו הצליח. בשנות השמונים נסע לצרפת, הופיע לא מעט בפני הקהל המקומי, וגם הקליט כמה שירים. אחד השירים שהקליט היה "אתמול היית שונה". בשנת 2000 הוציא דיסק כפול בצרפתית, והוכיח לאוכלי הצפרדעים מאיזה חומר הוא עשוי.


על יגאל בשן סופר כאן בהרחבה לפני שבועיים, בין היתר על ניסיונותיו באנגלית. בשנת 1977 חתם יגאל על חוזה בינלאומי והקליט שלושה תקליטים באנגלית, שיצאו בהפרש שנתיים זה מזה. בתקליט הראשון הקליט גם גרסה אנגלית לשיר "סיוון", בלי קשר ללאונרד כהן, תחת השם 'סוזן שלי'. מלבד השיר הזה, הקליט גם גרסה באנגלית לשיר "יש לי ציפור קטנה בלב."


להקת 'כוורת' הופיעה באירוויזיון 74', אבל הפסידה, מי אם לא, לאבבא. למרות זאת, ניצלה את המומנטום, והקליטה תקליטון באנגלית עם גרסאות לשירים "המגפיים של ברוך" ו"נתתי לה חיי", תחת שם הלהקה "פוגי", כמו שגם אפשר לראות בארכיון הדיבוק.


למרות הרצון הטוב, כוורת ידעו היטב שמקומם תחת ידו של פשנל הגדול. אבל להצלחה אבות רבים, לאחד מהם קוראים ג'ו דסאן, יהודי צרפתי שהוא במקרה גם זמר מצליח, שהקליט גרסה צרפתית לשיר, הפעם על הצבא הצרפתי. גם כאן וגם שם זכה השיר להצלחה, ולסנדרסון התמלוגים.


ושוב אנחנו שבים לארכיוננו, והפעם לזוהר ארגוב. השיר "בדד" זכה להצלחה רבה בגרסתו העברית של זוהר, אבל הזמר הצרפתי רנה פרידג'ה, שנים אחר-כך, הקליט בארץ גרסה בצרפתית לשיר.


אריק איינשטיין הקליט עם מיקי גבריאלוב את התקליט "בדשא אצל אביגדור" לאחר ששלום חנוך, השותף הטבעי, נסע להקליט אלבום בלונדון (עם גרסאות באנגלית לשירים "מאיה" ו"אל תוותרי עלי"). אבל אנחנו דווקא סוגרים מעגל עם אריק איינשטיין, כשהפעם הזרקור מופנה דווקא אל המלחין, מיקי גבריאלוב (היי, הוא טורקי), כי המילים – הן דווקא באיטלקית. אני ואתה נשנה את העולם זכה לגרסה איטלקית של להקת הרוק-מתקדם "קאפסיקום רד", שביצעה את השיר ב-1972, שנה אחרי אריק. אחרי 20 שנה מיקי גילה זאת, והחליט לתבוע זכויות יוצרים, לשווא.


כוורת: מאחורי השירים - 14/6/13

כבר למדנו מה הסיפור מאחורי מגפיו של ברוך, אבל מה הסיפור מאחורי שאר השירים?

הצבא


השיר "יוסי מה נשמע" שנכלל באלבום הראשון, "סיפורי פוגי", הוא בעצם מנגינה שחיבר דני סנדרסון כדי ללמד את החייל יהודה עדר, שהיה אמור להחליף אותו על הגיטרה בלהקת הנח"ל. עדר עבר את המבחן, והחפיפה הסתיימה.


'הורה היאחזות' הוא שיר של להקת הנח"ל שכתב יחיאל מוהר והלחין דובי זלצר. דני סנדרסון ואלון אולארצ'יק עיבדו את השיר לכבוד כנס להקות הנח"ל, ולהקת כוורת הופיעה עם השיר בכנס. השיר, שזכה להצלחה ועידוד מהקהל, נכלל לאחר מכן בתקליט "פוגי בפיתה".


המלחמה


ללהקת כוורת נקבעה הופעה למוצאי יום כיפור, 6/10/73, באולם "אלהמברה" ביפו. למרות שבשעה 14:00 פרצה מלחמה התעקשו חברי הלהקה והאמרגן פשנל לקיים את ההופעה כסדרה. רק שלושה אנשים הגיעו, וההופעה בוטלה. כולם היו בטוחים שנגמור על הערבים חת-שתיים כמו שעשינו ב-67', אבל המלחמה נמשכה ולא נראתה טוב.

                              מי קנה את הכרטיס הזה?

להקת 'כוורת' גויסה למילואים, בדומה לאמנים אחרים. עם 'הורה האחזות', ושירים נוספים כמו 'המגפיים של ברוך', הופיעה כוורת במוצבים בפני חיילים במלחמה, בורחים יחד עם יפה ירקוני מפני פגזים ומנסים לשמח חיילים המומים ומאובקים. דני סנדרסון מספר על כך בספרו "עור התוף של קרדיף" (הוצאת זמורה-ביתן, 2007): "מערכת ההדחקה עובדת שעות נוספות כשמדובר במלחמה הזאת. ערפל סמיך ממלא את ראשי כשאני מתאמץ להיזכר במאורעות אותם ימים. תוך גישוש עיוור צצות מול עיני תמונות קפואות כבהקרנת שקופיות. חלקן מטושטשות וחלקן ברורות כתער... המלחמה נמשכה כחודש, ואלפי חיילים שילמו בחייהם את מחיר יהירותה של גולדה. אנחנו בסך-הכל סיפקנו אינטרקאטים של קלילות בסרט מורבידי ואפל, שנראה שלעולם לא ייגמר. חצינו את הארץ לאורכה ולרוחבה, ושרנו עם גיטרה להלומי קרב לא מגולחים עם אם-16. שירים תמורת חיוך והרבה פעמים להפך."


"ההופעות בפני הפצועים היו הקשות מכולן. בסורוקה שכב חייל עיוור עם תחבושת על עיניו. אמו החזיקה בידו. סביב מיטתו, לבקשתו, שרנו לו את 'ילד מזדקן'. המילים לבשו משמעות חדשה, אירונית וכואבת. באנו לגרום לו קצת אושר. הוא גרם לנו המון צער."
להקת כוורת הופיעה במלחמת יום כיפור, שהיתה עבורה אירוע מכונן. אחרי המלחמה, ובעקבותיה, התקבלה למיינסטרים הישראלי. חוויות המלחמה הוסטו הצידה לטובת הצחוק, שריפא במעט את כאב הלוחמים, אבל אפשר גם למצוא פה ושם רמזים לחוויות האלה מההופעות בחזיתות בדרום, בצפון ובמרכז. כך, למשל, בשיר "מדינה קטנה" שכתב דני סנדרסון ללהקה: 
"במקום די רחוק, קרוב לכאן, אספנו את עצמנו, הבאנו חברינו ולא אמרנו מי ומה/ בדרום, בצפון או במרכז, שכרנו קצת שמיים, דמעות הביאו מים, פתחנו ארץ חדשה/ מדינה קטנה מתחמקת מצרה. את הכתובת לא תמצא, היא שמורה בתוך קופסה/ בעולם כל-כך קשה להתבלט זה לא יפה, נתחבא כאן ולנצח לא נצא... מלחמות, אסונות חולפים בצד, אנחנו בתוכנו וכל מה שאצלנו תמיד ניתן למחיקה..."


האירוויזיון


ב-1974 נשלחה להקת כוורת לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון עם השיר "נתתי לה חיי", שיר היתולי עם מוזיקה טובה, אך יש האומרים שנכתב על גולדה מאיר. לא בטוח שזה נכון, אבל עדיין יש כמה סימנים שמעידים על הכלל: השיר דיבר על חילוקי דעות מקדמת דנא ("היו רבים איפה כדאי לשים ת'שמש") ללא פשרה ("אם עקשן הבן אדם – אין סיכוי, אין פיצוי... אם סירבה אין תקווה"). השיר דיבר על משהו אחד, אבל אפשר למצוא בו גם דברים אחרים, כמו רעיון של שתי מדינות לשני עמים, שנים לפני שההצעה הזאת הועלתה ונקברה בעודה בחיים. אבל לפני מלחמת יום כיפור, ומה שהוביל למלחמה, היה הסכסוך הבלתי נגמר, כשכל אחד חושב שהוא היה כאן לפני והוא יותר צודק. היו כאלה שחשבו שיש סיכוי לפשרה היסטורית, אבל גולדה מאיר מנעה סיכוי למו"מ מדיני והתעלמה מהאיתותים של סאדאת בנושא, והובילה למלחמה מיותרת: 
"היום תמצא שהנושא לכל ויכוח/ הוא מה בא קודם – הביצה או התפוח/ אחד אומר שנגמרים לו השמיים/ כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים/ אולי בכל זאת נסתדר/ היא תרצה אז נתגבר/ היא מנעה כל גישה/ זה מה שקרה כשנתתי לה חיי/ ירדתי על ברכיי/ יאמינו לי כולם/ ידעתי מה זה סתם, ונעלבתי."
ואולי זה הכל בראש, אבל בכל מקרה כמובן שאף אחד לא הקשיב למילים, בעיקר כי זה היה באירופה. אבל בהחלט שמו לב לשבעת הצעירים בסוודרים ובשיער הארוך, עם מכנסיים שהכין להם תופר מיפו. "נראינו מגוחכים, היינו שישה חבר'ה בסוודרים, שרים בחי"ת", אמר סנדרסון שנים אחר-כך, "נראינו כמו משהו מטורקיה במאה ה-17, שיר מימי הביניים."

                            כוורת הם אייטם.
  
החוק באירוויזיון התיר רק שישה אנשים על הבמה, אז יוני רכטר התנדב לתפקיד המנצח. האימונים המפרכים לא עזרו ממש, כי יוני התאמן בהנחה שכלי הנשיפה יופיעו בצד ימין במקום שמאל, ובהופעה עצמה כל התזמורת ישבה בסדר הפוך. אבל יוני הסתדר, מה שאי אפשר לומר על הנגנים על הבמה. חברי כוורת סמכו על התזמורת ועלו לבמה עם גיטרות בכאילו. דני סנדרסון אפילו לא היה צריך לעשות בכאילו: בגלל שהכבל של הגיטרה היה קצר, דני ניתק אותו ועלה עם גיטרה מנותקת. אבל סוף טוב הכל טוב, כוורת (ובשמה באירופה: פוגי גרופ) הקפיצה את הקהל האנטישמי שנתן לנו רק את המקום השביעי. במקום הראשון זכתה להקת 'אבבא' עם השיר 'ווטרלו'.


בעקבות החוויה בחו"ל, כוורת ניסתה את מזלה בסיבוב הופעות קצר בארה"ב. לצורך כך, הקליטה הלהקה שירים באנגלית כמו Lesson in Love (שיופיע במארז) וגרסאות באנגלית לשיר "המגפיים של ברוך" (מופיע ב"שירה בציבור") ו"נתתי לה חיי". במסע ההופעות בארה"ב הופיעו חברי הלהקה במשך חודשיים בערים, ועוצרים במקומות נידחים במעין טיול ארוך שערכו, ביחד עם אסתר שמיר (אשתו של), בואן שקנו. אבל אם לחזור לביזנס, הסטוץ עם השפה הלועזית לא עבד, וכוורת חזרו לארץ בהבנה שכאן מקומם.


הפירוק


האלבום האחרון "צפוף באוזן" הכיל כאמור מבחר קטעים של שאר חברי הלהקה, ולא רק של דני ואלון. לקראת סופה של הלהקה היו שירים שקטים שלדעתו של דני לא התאימו לאופי הלהקה, אבל היום נחשבים קלאסיקות, כמו 'מדינה קטנה', 'ילד מזדקן', 'היא כל-כך יפה' ו'שיעור מולדת'. היו שירים שהלהקה חשבה שיהיו להיט, כמו 'לך ספר לסבתא', ונכשלו. שיר שאפרים שמיר הביא לפי מקצב הסמבה שהגיע אז לארץ, 'העולם שמח', ודני התנגד לו. את שיר הדחוי הגלמוד "שיר הטמבל" כתבו כל השביעיה וביצע (לראשונה) צ'רצ'יל. והיו שירים כמו 'טנגו צפרדעים' שהיו מוסכמים על כולם אבל לא ממש הצליחו. את השיר הזה כתבו דני ואלון, וסנדרסון הלחין ביחד עם יצחק קלפטר. שיר ביטלסי במובהק, כמו שירים אחרים של כוורת.


כל הצפוף באוזן הזה מוביל אותנו ישר אל הפירוק. התקליט האחרון של כוורת היה גדוש בחומרים מגוונים. חלק מהחברים, כמו אפרים שמיר ויוני רכטר, הרגישו תסכול שחומרים שלהם נדחו ולא קיבלו ביטוי בלהקה. "זה לא מתאים לאופי של הלהקה", היה מה שסנדרסון אמר כשמנגינה או שיר של אחרים ניסו להשתלב בהקלטות. ההקלטות בקיבוץ 'גבעת חיים מאוחד' היו ניסיון אחרון לגשר על הפערים בין שבעת המופלאים ולהתרכז בעבודה, כשההחלטות על קבלת שיר כזה או אחר התקבלו בהצבעה דמוקרטית נוסח אסיפת קיבוץ. לעיתים קרובות יותר מצא את עצמו דני סנדרסון בעמדת מיעוט, ושירים כמו "העולם שמח" או "שיעור מולדת" מצאו את דרכם לאלבום, למרות אופיים השונה. בסיבוב ההופעות האחרון, בהופעה בתיאטרון ירושלים, בלי אלון ויצחק, הודיעה להקת כוורת על הפירוק בסגנון האופייני להם: 
"רצינו רק לספר לכם שחודש מהיום הלהקה מתפרקת וכל אחד הולך לדרכו הוא. חוץ ממאיר, מאיר לא מתפרק, הוא בנוי מחלק אחד, הוא נשאר וימשיך לייצג את הלהקה במשך השנים הקרובות בהופעות מיוחדות אצל אנשים בבית... אחרי שלוש שנים וחצי של עבודה ביחד אנחנו מפסיקים להופיע. יכולנו להפסיק לפני שלוש שנים וחצי. יכולנו גם בכלל לא להיפגש. בעצם יכולנו גם לא להיוולד. ובכלל אפשר שכל העולם לא היה קיים ולא היה פה כלום, חוץ מבית"ר ירושלים. בכל אופן תודה שליוויתם אותנו במשך השנים. שתאכלו טוב ותלבשו סוודרים כשקר, ושיהיה לכם הרבה נחת בחיים ושלוש עשרה בטוטו".

                           חברי להקת כוורת בצילום לאינסטגרם.

מהלכים שהובילו לפירוק מסופרים כאן ובדברי הימים, ובכל אופן קשה לסופר גרופ להחזיק מעמד, במיוחד שכל אחד מהם כבר עובד על פרויקטים עצמאיים משלו. בשנת 1976 התפרקה כוורת, וחוץ מחמישה איחודים (כולל זה הקרוב) לא התאחדו בכלל. ובכל זאת, למי שרוצה יותר להבין על מה ולמה,  להלן אנקדוטה שמספר דני סנדרסון בספרו "עור התוף של קרדיף" בנוגע לאקורד אחד בשיר אחד, "אינספקטור פיקח", שהיה אחד משני השירים באלבום שדני סנדרסון חתום גם על המילים וגם על הלחן.

-------------------------------------------------------------------------------------------

"מולט" זה כשהשיער עולה מאחור בגל טיפשי, ובתוספת פאות עבותות ושעירות לצדי הלחיים, אתה נראה כמו רב חובל ויקטוריאני שיכור ב"מרד על הבאונטי". למה חשבנו שכך נראינו טוב, אין לי מושג, עוד יחקרו את התופעה הזאת בערוץ הטבע, אבל זאת היתה האופנה. ואופנה היא תמיד משהו שבסוף מתחרטים עליו. 

אלה היו שלהי שנות השבעים, כשהסטייק בפיתה של "נלו" היה הדבר הגאוני ביותר מאז המצאת הניילון הנצמד, וכולנו התעופפנו מעל חיינו, חופשיים וחסרי מנוח כמו שקית "טרופית" ברוח. קשה להאמין שבמעמד כה עצמאי ונטול עוגן, ובמהלך רווקות מפוצצת טסטוסטרון, בחרנו במודע לגור בקיבוץ למשך ארבעה חודשים. אבל זה בדיוק מה שעשינו. "כוורת" הגיעה למסקנה הלא שגרתית שהדרך הטובה ביותר להתרכז בחזרות היא להסתגר במקום מבודד, הרחק מהכרך הסואן, ולעבוד בכל שעות היום עד שהעשן יצא מהגיטרות. את סופי השבוע בילינו בבית. 

אני לא זוכר של מי היה הרעיון, ולמה בחרנו דווקא בקיבוץ גבעת חיים, אבל אחד השיקולים היה האולם החדיש שלהם ועצם העובדה שחברי המשק היו מוכנים לקבל, ללא קובלנה, שבעה פרועי שיער עירוניים שעשו יותר רעש מכל הטרקטורים והתרנגולות יחד.

היתה עוד סיבה. אחרי התוכנית הראשונה הפכנו לגוף סוציאל-דמוקרטי עם קווי יסוד קיבוציים. התנהלנו באופן שוויוני. הצבענו על הכול - על איזה שירים לבצע, על איזה תפקידים לנגן, מתי לאכול, מתי לישון, על מה להצביע. מקומנו הטבעי היה בקיבוץ. 

היינו סגפנים וחדורי אידיאולוגיה, תכונות שנוטות לתקוף בגיל צעיר ולהתרכך עם השנים.

החזרות התנהלו מדי יום משעה עשר בבוקר ועד עשר בלילה. לעתים גם עד השעות המאוחרות של הלילה. ישנו בחדרים שהקיבוץ הקצה לנו, ובלילות, על הדשא, שיחקנו קלפים, קראנו ספרים, וקשקשנו. אני, בדרך כלל, שכבתי על המיטה עם מחברת ספירלה, נאבק בטקסט שסירב להיכתב. בצהריים ובערב אכלנו בחדר האוכל מזון שהיה כמעט דומה לאוכל.

בזמן החזרות עשינו הפסקות, שהצבענו עליהן כמובן, וטחנו את השירים עד דק, מנסים כל עיבוד אפשרי. לא היה אקורד שלא הפכנו. 

הכול התנהל חלק יחסית, עד ליום שבו אלון סירב לנגן שני תווים בשיר "אינספקטור פיקח."
באותו יום ישבנו במעגל הקבוע, מנת ההתפלספות לא חרגה מהרגיל, והחזרה זרמה חלק יחסית. עברנו על האקורדים של השיר, וכל אחד פשפש וחיפש את מקומו בעיבוד. הצעתי לאלון שבבית לפני הפזמון ינגן מהלך בס יורד ושבחציו השני יקפוץ קווינטה למעלה ויעשה אותו מהלך. 

סליחה על הסינית.

אלון טען, חצי בצדק, שעדיף שהבס ימשיך לרדת ושהקפיצה שהצעתי תזיק לשיר. 

תנמק, אמר לי. דרישה מאוד מקובלת בלהקה ברגעי מחלוקת. אמרתי שאני מסכים איתו, שהמהלך לא קונבנציונאלי, אך הוא מקורי יותר מהמהלך הרגיל של הבס ושלפעמים יש כיף בלשבור חוקים הרמוניים. אלון הסכים איתי, אבל לא במקרה הזה. כן חוקים או לא חוקים, זה מצלצל פחות טוב. 

הוויכוח גדל והתעצם ושנינו הבאנו סימוכים מפורטים מבאך, סטרווינסקי והקוראן.

ניסינו את השיר בעשרות וריאציות, אך תמיד חזרנו לאותו ויכוח. כשההמולה היצירתית עלתה על גדותיה, ציווינו על עצמנו דקה דומייה, אקט שגרתי. מאיר שלף שעון, ולמשך שישים שניות אסור היה לדבר. טירונות זן. זה עבד. השקט עשה את שלו וחזרנו לעבודה קשובים וסובלניים יותר, לפחות לדקה הקרובה.

רציתי לומר "בקיצור", אבל אין פה בקיצור. הסוגיה המוזיקלית המעיקה שוב נדחפה למרכז המעגל. הדוקטרינות המסועפות והמעמיקות התארכו עד צאת הכוכבים. הקולות שלי ושל אלון נסקו, והעפעפיים של כל השאר צנחו. כששתי העמדות הנחושות נומקו עד זוב דם, הצעתי שנניח לזה עד מחר בבוקר. אוכל ושינה פתרו לא מעט משברים בהיסטוריה.

אך גם בחדר האוכל המתח נמשך. התיישבתי מול אלון והנחתי את המגש. שאלתי אם יש סיכוי שהוא ישנה את דעתו, והוא ביקש שאני אעביר לו את המלח.

פסעתי חזרה לחדר, שקוע במחשבות. הקרע שפקד אותנו העלה באוב את הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית. גרנו בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, וגבעת חיים איחוד היה ממש מעבר לכביש. גם הם, כפי הנראה, רבו בגלל איזה אקורד אידיאולוגי צורם.

בלילה בקושי ישנתי. התעוררתי שוב ושוב, צועק את שמות שני התווים הבעייתיים.

בבוקר באנו לחזרה וגילינו שאנחנו תקועים באותו סיוט. הצעתי שנביא את העניין להצבעת המפלגה. זה היה בלתי נמנע.

התגבשו גושי הסכמה והתנגדות וכמה קולות צפים. היתרון בלהיות שבעה, מספר לא זוגי, הוא שתמיד נופלת הכרעה. אלא אם כן מישהו מתנקנק ונמנע. אבל לרוב הגליוטינה נופלת.

המתח באוויר ישב מעלינו כענן אפור ומאיים. הצינה בחדר חדרה לעצמותיהם של כל הנוכחים.

כולם הבינו שזהו אחד מהרגעים ההיסטוריים שאין לברוח מהם, כמו הטלת פצצת האטום על הירושימה או פרוץ מלחמת ששת הימים. רק שהפעם היה זה הקרב על התו "באינספקטור פיקח".

השקט היה תהומי. היה אפשר לשמוע מפרט נופל. בקול צרוד ובחוסר התלהבות מודחק שאלתי את החברים מי בעד המהלך של אלון. 

גידי, אפרים, מאיר ואני היינו בעד. יצחק, יוני ואלון היו נגד. הפור נפל. אלון הפסיד בקרב, אך לא במלחמה, התברר.

אלון הסביר שעל אף ההצבעה, שאותה הוא מכבד, הוא לא יכול מצפונית לנגן את השיר.

השכנועים לא עזרו. חברים לקחו אותו הצידה וניסו לדבר על לבו. התחננו, התרפסו. הציעו לו טובות הנאה, נרתיק חדש לגיטרה. עיסו לו את הגב. האיש לא זז. הוא הפך לסרבן ניגון על רקע מצפוני. בלית בררה הוחלט שאפרים ינגן בס עד יעבור זעם. קיווינו שעם הזמן אלון יתרצה, ובסוף יקבל את דין התנועה. 

טעינו.

הקלטנו את השירים לתקליט באולפני טריטון. כשהגענו לשיר המקולל, אלון הניח את הבס בנימוס, ואפרים ניגן את התפקיד. הסיפור חזר על עצמו בהופעה. כבר בתחילת השיר אלון נטש את הבמה באדיקות, ואפרים עשה את המוטל עליו.

למעשה, עד פירוק הלהקה אלון מעולם לא ניגן את השיר.

באחד מהמפגשים שלנו בעת האחרונה, על ארוחת צהריים, הזכרתי לו את המקרה. הוא צחק.

שאלתי אותו אם עכשיו, בראייה לאחור ואחרי שחלפו שנים כה רבות, הוא באמת חושב ששני התווים האלה היו כל כך שגויים. הוא הסתכל עלי בחיוך של גורו, ובמבט של אדם שהשכיל והתמתן עם השנים אמר, "אין מה לדבר, שני התווים שלך היו ויישארו טעות איומה." 

רציתי לענות לו, אבל הוא קטע אותי ואמר, "תעביר לי את המלח."


רק בלהקה סופר מוכשרת כמו כוורת, יכול להיווצר חיכוך כזה על תו אחד. מעבר לנונסנס שבשירים, כוורת היתה להקה מתוחכמת מבחינה מוזיקלית, בוודאי לאותה תקופה. את הריב המכריע אודות 'אינספקטור פיקח' ליבנו בני דור ההמשך, דינה סנדרסון ומקס אולארצ'יק, 35 שנה לאחר מכן. יש סיכוי לשלום.

ליאונרד כהן ומלחמת יום כיפור - 21/9/12

בארצנו רווית המלחמות, יום הכיפורים הוא לא רק מועד לתענית ולסליחות, הוא גם יום זיכרון למלחמה שהותירה בחברה הישראלית את הצלקת העמוקה מכולן. מלחמת יום הכיפורים. מי"ה. המלחמה ההיא. המחדל. האסון. המלחמה שהולידה את הסכם השלום עם מצרים ושלושה שירים בתקליט של לאונרד כהן... כן, גם זה היה.

שש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, לאונרד כהן היה טרובדור יהודי, קנדי שעבר לארה"ב והקליט שם שירים שקטים, אך לא פשוטים, כמו סוזאן וכמו ציפור על תיל. אבל למרות היותו יהודי, כהן לא שש יותר מידי לאור המדיניות של הגברת הזקנה, הקשוחה והשמרנית, גולדה מאיר. הוא ביקר את החזקת השטחים הקנאית של ישראל, שלא היתה מוכנה לדבר עם אנואר סאדאת אפילו מילה, למרות שזה האחרון עשה לא פעם "פססס..." לכיוון של גולדה ודיין, שמצידם התעלמו כאילו היה זבוב טורדני ותו לא. המחדל הגדול של מי"ה הוביל לשלושת אלפים הרוגים ולהקמת וועדת אגרנט, שהתעלמה מהדרג המדיני, למרות שהגברת מאיר היתה האשמה העיקרית במותם של אלפי החיילים, בעצם השאננות הקנאית שלה. גולדה וחבריה הגנרלים מנופחי החזה התעלמו מאותות השלום התכופים ששיגר הנשיא המצרי, שכבר היה מוכן למשא ומתן, ומשלא נענה פתח במפתיע במלחמה שנתנה סטירה מצלצלת לכל חברי הממשלה, והותירה פצע פתוח (שצלקותיו נשארו עד היום) בחברה הישראלית.

בגלל המלחמה ההיא, העיזו יותר אנשים לבקר את הממשלה (ולהחליף אותה) ואת הצבא. אולם, באותו זמן לא היה פנאי לשאלות - המדינה היתה במלחמת קיום. ביום כיפור, יום שבת, בשעה 2 בצהריים, פילחה צפירה עולה ויורדת את דממת הכבישים הריקים והוציאה מבתי הכנסת את המוני בית ישראל, ישר אל הקרבות בחזית הסורית והמצרית. קהלני, גורודיש ושרון הובילו אחריהם את כל כוחות הסדיר והמילואים, נתנו מכות וספגו מכות. בימים הראשונים למלחמה היה הצבא שק חבטות, בניגוד לכל תחזיות השאננות, שנגמור אותם צ'יק צ'ק כמו בששת הימים. מלחמת יום כיפור העמידה את ישראל בפני עובדה חדשה, שאנחנו לא בלתי מנוצחים כמו שחשבנו. 'קול ישראל' אמנם שידר ידיעות שקריות להעלאת המורל, בדומה לרדיו קהיר, אבל בשטח המצב היה קטסטרופה. ואם בימי ההמתנה למלחמת ששת הימים חשבנו שנלך פייפן, הפעם ההרגשה שתל-אביב בסכנה היתה מוחשית יותר, וגולדה כבר חשבה להשתמש בנשק הגרעיני. הדיווחים מהחזית בימים הראשונים לא בישרו טובות, והמוני החיילים אפופי האבק ואבק השריפה הרגישו את זה יותר מכולם. 

                            "הגעתי, אפשר להתחיל בהצגה."

מלחמת יום כיפור הכתה בהלם גם את יהדות העולם. מדינת היהודים הקטנה והצעירה, שמצאה עצמה נתונה להתקפה רצחנית משני כיוונים בעיצומו של יום הכיפורים, עוררה הזדהות גם עם אלה שביקרו את מדיניותה עד כה, ביניהם גם לאונרד כהן. מול הדיווחים בטלוויזיה האמריקאית והכותרות בעיתונים, כהן לא יכול היה לשבת בשקט, וטס לישראל על-מנת להתנדב בקיבוצים, בחשאי עד כמה שאפשר. באותו זמן זמרים ישראלים גויסו למילואים או התנדבו, בשביל להופיע בפני החיילים בחזית ולעודד את רוחם השפופה. בין האמנים הרבים היו גם מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא, שהופיעו כצוות הווי ובידור בפני החיילים, עם חומרים שלהם וחומרים של שלישיית התאומים (השלישייה המקורית כללה את פופיק, אושיק וחנן גולדבלט, כשבהופעות בחזית החליף מתי כספי את גולדבלט). צוות הזמרים נלקח מידי יום לחצי האי סיני, וחזר בערב תל-אביבה. יום אחד, ישבו הזמרים בקפה 'פינתי' בת"א, וראו מולם את לאונרד כהן, שבדיוק הגיע לארץ. וכך סיפרה אילנה רובינא לימים:

"ישבנו בקפה 'פינתי' בתל אביב - מתי, אושיק, פופיק ואני - והתארגנו להופעה, ואושיק אמר: 'האיש הזה שיושב שם לבד דומה לליאונרד כהן'. אמרתי לו: 'היית מת', אבל הוא אמר: 'בחיי שזה ליאונרד כהן'. הוא ניגש אליו ושאל: 'אתה ליאונרד כהן?' והאיש אמר: 'כן'. הזמנו אותו לשבת אתנו, אמרנו לו שאנחנו זמרים ושאלנו מה הוא עושה בארץ. הוא אמר: 'שמעתי שיש מלחמה אז באתי להתנדב לעבוד בקיבוצים בקציר ולשחרר כמה חבר'ה לצבא'. אמרנו לו שעכשיו אין קציר והצענו לו לבוא להופיע איתנו, אז הוא אמר שהוא פציפיסט. אמרנו לו שאנחנו לא נלחמים אלא מופיעים אז הוא אמר שאין לו גיטרה. צלצלנו לעודד פלדמן, שהיה קצין התרבות של חיל אוויר, ותוך שנייה היתה גיטרה. ככה הסתובבנו בין המוצבים כמה חודשים, החיילים פשוט לא האמינו. זה היה בתקופה שהוא היה אליל בארץ, וגם הוא נורא התרגש. ליאונרד היה אז בשיא הפופולריות שלו, הנוער העריץ אותו. כשהחיילים שמעו שהוא בא להופיע בפניהם, הם חשבו שעושים מהם צחוק. כשהגיע איתנו היתה התרגשות שפשוט קשה לתאר. זה היה מחזה סוריאליסטי".

לאונרד כהן, בבואו להופיע בפני החיילים, הגיב למבטי התמיהה שלהם: "כששמעתי על המלחמה החלטתי להגיע לישראל ולהתנדב לעבודות בקיבוץ. אבל מהר מאוד הבנתי שאביא יותר תועלת אם אופיע אתכם כאן." 

                            "מי זה המשעמם הזה? איפה סילביה המשתוללת?"
  
ואכן, מעתה והלאה, במשך חודשיים, הופיע לאונרד כהן בפני החיילים בסיני, כשבערב הוא חוזר לחדרו הצנוע במלון "גת", למרות שהצבא הציע לו להתאכסן בסוויטה. לאונרד כהן מאז ומתמיד היה סגפן, וברח מגינוני הכוכבות (עד שבשיא הצלחתו עבר להתגורר חמש שנים במנזר), והעדיף למלא את מה שצו ליבו הכתיב לו, ולהעלות את מורל החיילים העבריים כאחרון הזמרים באותה תקופה. לכתב "להיטון" אמר: "הסתפרתי במיוחד כדי שהעיתונאים לא יזהו אותי, אבל אם כבר זיהיתם אותי אז כדאי שתציינו שאני מעדיף אכסניה על מלון." לאונרד כהן היה האטרקציה של הלוחמים בסיני, שהופתעו להיווכח שהם הקהל הפרטי שלו, בהפוגה מהתופת, באמצע שדה הקרב. הם התכנסו במעגל, ואחד החיילים היה מחזיק מולו מיקרופון, כשלאונרד פורט על גיטרה ושר את שירי הטרובדור שלו. לפני ששר את השיר "So LongMarianne", אמר לחיילים: "את השיר הזה צריך לשמוע בבית, כשיד אחת אוחזת כוסית משקה והיד השניה מחבקת אישה אהובה. אני מאחל לכם שבקרוב תהיו במצב הזה."

לא כולם חזרו הביתה, ואלה שחזרו, שבו בעיניים כבויות. המלחמה הארורה ומראה הלוחמים בחזית השפיעו גם על לאונרד כהן, שכתב לפני אחת ההופעות את השיר Lover Lover Lover – כשחלק מהשיר מאולתר ממש תוך כדי הופעתו השניה עם מתי כספי. וכך כתב לאונרד כהן בשיר:

And may the spirit of this song/ May it rise up pure and free/ May it be a shield for you/ A shield against the enemy.


לאחר שנגמרה המלחמה, חזר לאונרד כהן לארה"ב, שהיתה עסוקה בוויטנאם ובפרשת ווטרגייט, והמלחמה במזה"ת לא נתנה לו מנוח. הוא ניגש לאולפן ההקלטות, והקליט את האלבום  New Skin for the Old Ceremony ובו שירים בהשפעת המלחמה. מלבד השיר Lover Lover Lover, כתב כהן גם את השיר There is a war, בו התייחס לשינוי שעבר מפציפיסט שקורא לישראל להחזיר את השטחים הכבושים – לזמר שמופיע במוצבים בסיני; לקונפליקט שלו כאבא לילד בן שנה, בעודו יוצא למלחמה; למלחמות הפנימיות, האישיות והבין-אישיות שמקיפות אותו. גם השיר הזה נכתב בסיני, בעיצומה של המלחמה, אולי בחזית ואולי במלון "גת", והוא מלמד במשהו על לאונרד שנע בין אידיאולוגיה לצו מוסרי פנימי, ועל אהבותיו ומלחמותיו.

                                  "אני מתצפתת פה על המצרים, רוצה לזרום אלי לאוהל?"

יש מלחמה בין עניים לעשירים/ יש מלחמה בין האישה לגבר/ יש מלחמה בין אלה שאומרים "יש מלחמה" לאלה שאומרים שאין/ אולי תחזור למלחמה? היא רק פורצת.

חי כאן עם אישה וילד/ המצב הזה גורם לי חוסר שקט/ "מבחינתך זאת אהבה מבחינתי שירות חובה," היא אחרי צועקת/ אולי תחזור למלחמה? קפוץ לקלחת/ אולי תחזור למלחמה? נרעד ביחד.

ואת שונאת את השינוי שלי, הייתי פעם גבר מנומס/ כזה שבקלות נשלט, כזה שבקלות מובס/ שלא מבין בכלל שיש כאן מלחמה/ אולי תחזור למלחמה? אל תרגיש לא נוח/ אולי תחזור למלחמה? תתחתן, בטוח.

יש מלחמה בין עשירים לעניים/ מלחמה בין הגבר לאישה/ מלחמה בין הימין לשמאל, בין השחור ללבן/ מלחמה בין הזוג לפרט/ אולי תחזור למלחמה? קצת תישא בנטל. אולי תחזור למלחמה? היא רק פורצת. אולי תחזור למלחמה? ונתחשבן כבר.

                                                                                         תרגום: קובי מידן.


לאונרד כהן לא ידע איך צריך להתנהג בזמן מלחמה, כפי שאפשר ללמוד מראיון שנתן. אבל מי יודע? עם השאלות האלה חזר לארה"ב להקלטת האלבום, שנחתם בשיר "מי באש" – "Who By Fire?"

השיר מבוסס על הפיוט "ונתנה תוקף" שמושר בימים הנוראים, ומתאר את אפסות האדם אל מול האל והעולם ואת היראה הגדולה מהדין האלוהי. כהן, שנע תמיד בין אמונות, בין יהדות לבודהיזם, התרגש מאימת הקטסטרופה שאיימה על היהודים בישראל בעיצומו של יום כיפור, כשבבתי הכנסת שרו את "ונתנה תוקף". כאשר נפתח ספר הדין של מעלה, נקבע על פי האמונה היהודית מי יחיה ומי ימות, ומי לפה ומי לשם. החוויה הקולקטיבית היהודית של הגלות, של מזרח אירופה והשואה, משאירה את היהודים בחרדה קיומית גם בימי חול, אך ביום הכיפורים החרדה רבה כפליים. כל אדם ניצב בין החיים לבין המוות, וביום הדין, כפי שאומר הפיוט, גורלנו נחתם.


"בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון/ כמה יעברון וכמה יבראון/ מי יחיה ומי ימות/ מי בקיצו ומי לא בקיצו/ מי במים ומי באש/ מי בחרב ומי בחיה/ מי ברעב ומי בצמא/ מי ברעש ומי במגפה/ מי בחניקה ומי בסקילה/ מי ינוח ומי ינוע/ מי ישקט ומי יטרף/ מי ישלו ומי יתייסר/ מי יעני ומי יעשיר/ מי יושפל ומי ירום..."

דת מרגיעה היא היהדות. עם הפיוט הזה ניגש לאונרד כהן לגיטרה, והלחן כמו זרם מעצמו, מושפע מתפילות בבתי הכנסת ומלחנים יהודיים של דורות. בעיבוד השיר, הוסיף כהן כלי נגינה מזרחיים, מערבב בין עוד לכינורות, בין המצרים בסיני לחוויה היהודית של היהודי הנרדף, שגם בישראל מוצא עצמו שואל: And who shall I say is calling?


במזרח התיכון הוחלט על הפסקת אש, והמלחמה נגמרה. צוות ההווי ובידור המשיך להופיע גם לאחר המלחמה במשך תקופה קצרה, והקליט את השיר "אין לנו מילים": "מה שהיה היה, מה שיהיה יהיה/ לא צריך לדאוג, בסוף תמיד יוצאים מזה/ זה לא להאמין - ממש כמו חלום/ על אפם וחמתם נחיה פה בשלום." אז לקח זמן עד שנחתם הסכם שלום, ובינתיים התבררו מימדי המחדל ונוכחנו לדעת שלסאדאת היתה אותה כוונה, לחיות בשלום על אפה וחמתה של הממשלה הישראלית. הדי המלחמה עדיין נשמעו בחלל האוויר, כצליל דק וגבוה באוזניים לאחר שנגמרה המהומה, והחברה הישראלית התפנתה ללקק את פצעיה. היתה זו נקודת שבר, שהובילה להתפכחות מהערכים הישנים ששלטו בהגמוניה, ואפילו הביאו את הגבעתרון לבצע את הפיוט "ונתנה תוקף", ע"פ לחן של יאיר רוזנבלום. מאז ואילך המשכנו למלחמותינו שלנו, הפנימיות והחיצוניות, עד היום.

ולאונרד כהן? הוא חוגג היום יומולדת 78, שלוש שנים אחרי שביקר בישראל. ב-24/9/09 הופיע באצטדיון ר"ג "בשביל השלום". הוא פנה לצופים, ואמר: "אני גאה להיות כאן הערב, לשיר ולנגן למען השלום. תודה רבה חברים, כל-כך טוב לראות את כולכם, מה טוב עליך יעקב במשכנותיך ישראל." בסיום ההופעה בירך את הקהל הישראלי, וככהן בין יהודים הוסיף גם את ברכת הכוהנים. עם הקדמה מצוינת של נגן הבנדוריה חאבייר מאס, שר לאונרד כהן את השיר "מי באש?", 36 שנים אחרי המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, במדינת ישראל שעודנה רדופת מלחמות, וקרא לשלום ולתקווה. אז יומולדת שמח, לאונרד, וגמר חתימה טובה.  

  
על הקשר בין פול מקארטני לבוב מארלי - 14/9/12



ב-20/7/64 יצא תקליטון השיר And I love her, שנכלל בתקליט "לילה של יום מפרך". השיר נכתב כמעט בשלמותו ע"י פול מקרטני מלהקת "חיפושיות הקצב". השיר "ואני אוהב אותה" היה לשיר פופולארי מיד עם צאתו, וזכה לגרסאות כיסוי רבות, ביניהן גם של להקת המקוננים. The Wailers הוקמה שנה לפני ע"י כמה נערים מג'מייקה, בהנהגתו של אחד, בוב מארלי שמו. גם להקה זו זכתה להצלחה מיידית בארצם, והיתה מוציאה בלי הרף שירי רגאיי מקוריים, והעניקה אופי של סקא ורוקסטדי גם על הקאברים שהוציאה, ביניהם לשיר "ואני אוהב אותה", ב-1965. 


בוב מארלי ומוזיקת הרגאיי שלו פרצו את מרחבי ג'מייקה, והגיעו עד אוזניהם של בוב דילן, ניל יאנג, אריק קלפטון, וכן, גם פול מקרטני. כולם התנסו בז'אנר, שהביא מארלי לדרגת פופולאריות גבוהה גם במוזיקה המערבית של ארה"ב ואירופה. ב-1968 תקע הרגאיי יתד בבריטניה הגדולה, והשפיע גם על פול מקרטני, שכתב את השיר "אובלדי אובלדה", שיצא בשנה זו. פול מקרטני כתב את השורה הפותחת: Ob-La-Di, Ob-La-Da, Life goes on, bra"", בהשפעתו של נגן תוף הקונגה הניגרי, ג'ימי סקוט אמואקפור, שהכיר במועדון ג'אז בשכונת סוהו בלונדון. ג'ימי היה נוהג לומר את המשפט הזה לעיתים קרובות, כמו שאומרים בשבט שלו "יורבה". בשבט זה משמעות המילים "אובלדי אובלדה" היא "החיים נמשכים", Life goes on. מקרטני לקח את השורה הזו, והכניס לשיר מקצב רגאיי.


לאחר ארבע שנים, המשיך פול מקרטני את המחווה לרגאיי עם אשתו לינדה ולהקתו החדשה, "כנפיים", בשיר C Moon. בהופעות הוא גם צועק מידי פעם ביטויים בג'מייקנית כמו "רסטאפרי". בשיר הזה הפך הרגאיי הלבן של אובלדי אובלדה לפופ עם השפעות רגאיי בולטות. 


מהימים שרוברט נסטה מארלי עשה קאבר לשיר של מקרטני ועד לימים שמקרטני עשה את C Moon עברו סגנונות שונים בתדר המוזיקלי העולמי ולהקות קמו ונפלו, אך היו אלה שבע שנים בהן הספיק בוב מארלי להביא את בשורת הרגאיי לעולם, לחבב אותה על המוני מערביים ולהשפיע על מוזיקאים רבים, ביניהם פול מקרטני. החיבור בין בוב לפול אמנם רופף, אבל השפעתו של פול על המוזיקה העולמית, בכללה המוזיקה של מארלי, בלתי נינת לערעור, וכמוה גם השפעתו של מארלי על המוזיקה המערבית, ובכללה על המוזיקה של פול מקרטני. אין פלא, אם כך, שכאשר מערבבים שיר אחד של בוב מארלי ושיר אחד של פול מקרטני, החיבור יוצא טבעי עד כדי כך שזה נשמע כמו שיר אחד מושלם.