יום שישי, 27 ביולי 2012

אולימפיאדה




הייקו לשבת

אקדח שיורה
במערכה הראשונה
מוחרם ע"י המאבטחים

      חזי, קב"ט הקאמרי בתדריך לפני משמרת

מה העניין?

בעניין אולימפיאדת 2012


היום ייערך טקס פתיחת האולימפיאדה, בבימוי דני בויל (טריינספוטינג, 127 שעות, נער החידות ממומביי), דבר שיוצר עניין מסוים באולימפיאדה הנוכחית. נוסיף לזה את האמנים שיופיעו בטקסים (פול מקרטני, The who, בלר, פט שופ בויז, ניו אורדר, מאדנס, הסקס פיסטולס, ועוד), ונקבל שואו בריטי שמתכוון להתחרות בכלים שלו בטקסי הפתיחה והסיום של האולימפיאדה הקודמת בבייג'ין. טקס הפתיחה המרהיב היה אז חגיגה לעיניים, וכלל סדר מופתי של כל אנשי הנשיא, דומינו-ראלי של משטרת מחשבות. אבל לאחר שנגמרו כל הטקסים, וגם הספקנו להתרשם מהמתקנים והאצטדיונים, התחרויות נותרו אותן תחרויות אך הספורטאים לא נותרו אותם ספורטאים, רק חלקם.

אחרי שהתאמנו במשך שנים וצברו בדרך כמה מדליות, כמה השפלות וכמה מאבקי ביורוקרטיה, מגיעים ספורטאינו העבריים להתחרות בגויים ולהניף אל-על את דגלנו, גם אם לא יזכו. בסוף, רק אחד זוכה. בעצם שלושה, אבל בזהב רק אחד זוכה. אלא אם כן קוראים לו מייקל פלפס או מארק ספיץ (שהיה שפיץ), ואז הוא זוכה בשבע-שמונה מדליות זהב, מה שמותיר את הצופה תוהה כמה סוגי שחייה קיימים בעולם. אבל הצופה הישראלי הממוצע לא יודע בדיוק איך לאכול את תחרויות האולימפיאדה. בניגוד לכדורגל, הוא לא יכול להאשים את השופט בתחרות שחייה ולא יכול להתרעם על קופץ במוט שהוא היה עושה את זה יותר טוב. מי ששוחה באופן קבוע, מצד שני, ייתכן וייהנה יותר לצפות בתחרות שחייה, אחרי שיאכל ביצה רכה ולבניה, יאזין לחדשות ברשת ב' ויעשה התעמלות על שפת הים. כל שאר הענפים – ריצת 100 מטר, ריצת מרתון, ריצת משוכות, קפיצה לגובה, התעמלות אמנותית, סיף, הרמת משקולות, ג'ודו, שיט מפרשיות, ואחרים – שווים אולי הצצה חטופה, כל עוד ישראלים ציוניים לא מתחרים שם. הספורטאים בכל העולם אולי חושבים שכל העולם ורעייתו צופה בהם, בשעה שלמעשה הוא רק מעיף מבט עם הקפה של חמש, וממקד את מבטו על הדגל של המדינה שלו, ורק אליו.

אז ספורטאינו המצוינים ייצגו אותנו באולימפיאדה, ואולי גם שרת הספורט תהיה שם לעודד ולעלות על הפודיום, לצידם של השחיינים, המתעמלים והחותרים למגע. ואנחנו נצפה בהם בקלוז-אפ, ובכל הדרמה שסביבם, כפי שצפינו במשחקי היורו. וכשתינעל האולימפיאדה בקול דממה עבה, יחזרו הספורטאים האמיצים למאבקי הביורוקרטיה והשחיתות ולרדיפה אחרי ספונסרים. ואנחנו נישאר עם מכבי נתניה-בני יהודה, נפצח גרעינים ולפעמים גם נעשה ספורט בעצמנו, בהליכה מהספה למקרר ובחזרה.

The Hardest Part/ Coldplay

And the hardest part
Was letting go, not taking part
Was the hardest part

And the strangest thing
Was waiting for that bell to ring
It was the strangest thing

I could feel it go down
Bittersweet, I could taste in my mouth
Silver lining the cloud
Oh and I
I wish that I could work it out

And the hardest part
Was letting go, not taking part
You really broke my heart

And I tried to sing
But I couldn't think of anything
And that was the hardest part

I could feel it go down
You left the sweetest taste in my mouth
You're a silver lining the clouds
Oh and I
Oh and I
I wonder what it's all about
I wonder what it's all about

Everything I know is wrong
Everything I do, it's just comes undone
And everything is torn apart

Oh and it's the hardest part
That's the hardest part
Yeah that's the hardest part
That's the hardest part

תראו מה זה


באולימפיאדה הכל מתרכז בכמה שניות בודדות, אבל עבור הספורטאים ההכנות נמשכות שנים. בן סלע לא עושה חיים קלים לדפנה פילצקי. 
             

דיבור בצד


א': תעביר, תעביר לערוץ אחד.

ב': ערוץ אחד?!

א': נו, תעביר.

ב': מה יש בערוץ אחד?

א': יש את האולימפיאדה.

...

ב': מה זה?

א': זה התחרות עם הקלע.

ב': מה זה מעניין? 

א': נו, שקט רגע, עכשיו זה אנחנו.

ב': מי זה אנחנו?

א': זה בכחול משלנו.

ב': מי זה?

א': זה... סרגיי משהו. הוא מצוין.

ב': סרגיי... מה הוא...

א': קלע. יורה.

ב': זה ספורט?

א': כן, באולימפיאדה.

ב': טוב.

א': יאללה, שיביא לנו זהב. נחזיק לו אצבעות.

ב': אבל... אתה לא מכיר אותו בכלל.

א': מה זה שייך? אנחנו צריכים זהב סוף-סוף.

ב': יש זהב, של ה... ההוא עם ה... סירה.

א': איזה סירה.

ב': בים.

א': לא, זה... אה. כן, אבל באולימפיאדה הזאת אנחנו גם צריכים מדליות. כל אולימפיאדה לגופה. יאללה, סרגיי!

ב': בשביל מה זה טוב?

א': שיראו כל האנטישמים האלה שאנחנו על המפה, שאנחנו טובים גם בספורט.

ב': אבל מי רואה את זה בכלל?

א': כל העולם רואה את זה, כאילו?

ב': זה בערוץ... אחד...

א': יאללה, שישמיעו את ההמנון סוף-סוף.

ב': אבל... מה זה משנה...

א': מה אתה דפוק? אתה לא ציוני? אתה מעדיף שאיזה ניגרי מניאק יזכה במקומנו?

ב': זה לא עניין אותי עד עכשיו.

א': שום דבר לא מעניין אותך. אתה מרוכז רק בעצמך!

ב': תעשה לי טובה!

א': אתה רומז שאני שמן?

ב': אתה יושן בסלון.

א': אני הולך לאמא שלי.

ב': זאת גם אמא שלי, אנחנו אחים. תאומים.

א': סיאמיים?

ב': יש מצב. 

א': אז אם ניפרד אחד מאיתנו צריך למות.

ב': טוב. מי זה יהיה?

א': החלש ביותר.

ב': אנחנו שנינו באותו משקל.

א': אז בוא נעשה אבן נייר ומספריים.

ב': אבן נייר ומספריים, המנצח בין השניים, אחת שתיים שלוש.

א': שנינו מספריים. עוד פעם.

ב': אבן נייר ומספריים, המנצח בין השניים, אחת שתיים שלוש.

א': מה זה? 

ב': זאת אבן שהופכת לנייר.

א': אין דבר כזה.

ב': יש.

א': מה אתה ילד?

ב': לא חושב.

א': אתה צריך למות.

ב': ואני אלך לגן עדן?

א': גן עדן התפרקו.

ב': מתי?

א': באייטיז.

ב': לא הייתי פה בשנות החמישים.

א': גם אני לא... הנה, עכשיו הוא הפסיד.

ב': מי?

א': לא זוכר איך קוראים לו. יבגני משהו... סתם אפס.                                                   

שירה בציבור           


היום, כששומעים את השם 'נתניה', עולות אסוציאציות של דקירות, מאפיה, צרפתים וערסים. אבל נתניה היא הרבה יותר מאוסף אסוציאציות. לפחות בשנות השבעים, אז אוסף האסוציאציות נפרש על פני חוף ים מטופח, כדורגל מצוין, תעשיית יהלומים ענפה, פרדסי תפוזים רחבים ותרבות שוליים מתפתחת. מאז ועד היום, נחשבת נתניה לאחת מיצאניות אנשי התרבות הגדולה בארץ. עשרות זמרים, מוזיקאים, להקות, שחקנים, בדרנים, כותבים ואנשי במה ובידור עשו את דרכם הראשונה בעיר היהלומים, מרחק חצי שעה מתל-אביב שהיה רחוק הרבה יותר. ואני, שנולדתי בנתניה וגדלתי בנתניה, וגר שם עד היום, אמנם הגחתי אחרי ימי הזוהר של העיר, אבל בין קיוסק אחד למשנהו המקרין בלופ את ערוץ 24, אפשר לראות את שרידי הקולנוע הישן, 'קולנוע שרון', ולדמיין איך פעם הופיעו במקום הזה להקות קצב מחתרתיות, שהיו שונות מכל מה שהכירו עד אז והשמיעו ברדיו. הבולטת והמצליחה בהן היתה להקת "גן עדן".

הימים היו ימים של התפכחות. תוצאותיה הטרגיות של מלחמת יום הכיפורים החלו להיחשף ולהגדיל את מימדי המיאוס משלטון מפא"י; תנועת 'הפנתרים השחורים' החלה להפגין במלוא כוחה, עם מזרחים בני הדור השני אשר הלינו על קיפוח מתמשך, ומחאתם דוכאה בבוז ע"י השלטון; מחזות הזמר 'שיער' ו-'אל תקרא לי שחור' הוצגו בארץ, והציגו צעירים מגודלי שיער ויחפים שקראו לשיוויון בין עמים ועדות, לשלום ולאהבה. בני הדור השני למדינה נחלקו לשלוש קבוצות: היצמדות למקורות, בריחה מערבה ושילוב בין הדברים. בקרב יותר ויותר מהזמרים בני עדות המזרח בארץ, ובכללם בנתניה, החל תהליך מודע של עשיית מוזיקה בעלת אלמנטים מזרחיים, מתוך גאווה של השתייכות לתרבות המזרח, אשר נדחקה הצידה בשנים ההן. הקבוצה המשולבת, שכללה בין היתר את אבנר גדסי וניסים סרוסי, ראתה בשחורים באמריקה מודל לחיקוי, עם מוזיקת בלוז, סול, גוספל ורית'ם אנד בלוז דוגמת ג'יימס בראון. הקבוצה השלישית ברחה מערבה, מטאפורית, למוזיקת הרוק'נרול של המערב, ניגנה בדיסטורשן ושרה באנגלית.
ההשפעה מהמערב החלה עוד מאמצע שנות השישים, בשעה שרק יחידי סגולה הקשיבו לתקליטים שיצאו באמריקה ובבריטניה הגדולה והציעו מוזיקה משונה שנקראת רוק'נרול המשגעת את הנוער ומשבשת את דעתו. "עוזי והסגנונות", להקת "האריות" ולהקת "הצ'רצ'ילים" היו מלהקות הקצב הראשונות בארץ שהאזינו לתקליטים וראו שגם הן יכולות לעשות כזה. והן עשו את זה לא רע בכלל. מאוחר יותר, צצו להקות קצב כמו "העכבישים", "הבמה החשמלית", "זהר השביעי" ואחרים, שניגנו רוק פסיכדלי ורוק מתקדם, לרוב גרסאות כיסוי למוזיקה חדשה מהמערב – ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, הביטלס, הצלליות, ועוד. אלא שעם כל הכבוד לנגינה המופתית, עד שאריק איינשטיין הביא את בשורת הרוק עם חבורת "לול", הסגנון הזה היה נחלתם של בני השוליים – המחתרת, הפריפריה, האנדרגראונד – אלה שלעולם לא יוכלו להשתלב בחברה. לא רק הנגנים בלהקות הקצב נמנו עם בוגרי המעברות לשנת תש"י, גם הקהל שבא לראות אותם במועדונים ברמלה ובגראז'ים של הפריפריה-תחתית לא בדיוק השתייך למועדון המעריצים של נעמי פולני וגם לא עבר את האודישנים ללהקות הצבאיות, מה שתייג אותו אוטומטית כשונה. ובתור שונה גידל שיער והתלבש כאליליו (שגידלו שיער והתלבשו כאליליהם באמריקה, שגם הרגישו שונים), ונשא עיניו לשחורים באמריקה, לרוק המחוספס באנגליה, לשירים באנגלית בגיטרה מייבבת. שירי ארץ ישראל היפה והטובה והנשכחת בלחנים רוסיים עממיים לא תאמו את הגישה המרדנית של דור ה-XXX, שסימן X על כל מה שהיה IN. במשבצת הזאת נכנסה גם להקת "גם עדן", שביצעה קאברים לשירי רוק באנגלית, ביניהם השיר, שאם היה מושמע ברדיו היה נקרא "עם מעט עזרה מידידיי מאת להקת חיפושיות הקצב", אך במועדונים המחתרתיים של נתניה נקרא בפשטות, "With a little help from my friends".


הכל התחיל בצריף קטן בשכונת "קריית נורדאו" בנתניה, שכונה בחלקה הדרומי של העיר. למי שגדל בשכונה, לא פשוט היה לצאת ממנה (וגם עכשיו לא), בהנחה שמשתייכים לשכבה עדתית וסוציו-אקונומית ספציפית מאוד, שבשכונה הזאת היוותה (ומהווה עד היום, פחות או יותר) את מרבית האוכלוסיה. הגיטריסט דני ממן והמתופף מישל עמר, שני חברים שגם ניגנו ביחד פה ושם, צירפו אליהם את אלברט צרפתי, ששר פה ושם, ואת מיקי גל, שהפליא לנגן בס, וביחד התכנסו בצריף רעוע בשכונה וג'ימג'מו בצוותא שירים של ג'ימי הנדריקס ולד זפלין. בלוז ורוק כבד היו עבורם מפלט מקשיי היומיום ומהעוני והפשע שהקיף אותם. היו אלה ילדי מעברות – ילדי שכונות – ילדי חוץ בחברה הישראלית שחלקם גם דיברו במבטא מזרחי שנותר מילדותם, מה שהותיר להם את האופציה הנוחה לשיר באנגלית. המתופף מישל עמר אמר אז כי את הכעסים שלו הוא מעדיף להוציא על התופים ולא ברחוב.

                                                   דני ממן מפליא בפריטה.

"אם קורה משהו בבית אני לא ישן, מסתכל על התופים, ניגש אליהם, מתופף, מוריד עליהם את כל העצבים שלי. אני מתפרק. במקום להיות אלים בחוץ... אני יושב על תופים ונותן את מה שאני מרגיש".
גם הגיטריסט דני ממן, שהגיטרה כאילו נהפכה לאיבר נוסף בגופו, אמר אז: "הגיטרה זה... בשבילי זה כדור הרגעה. כשאני נמצא בלי הגיטרה אני לפעמים נמצא במצב מתוח מאוד, עצבני, לפעמים אלים. אבל הגיטרה זה... זה כלי די טוב כדי להרגיע אותי. כשאני נמצא עם הגיטרה אני מרגיש די נוח, אני מרגיש מצוין."

                           גן עדן מככבים בלהיטון.

שני החברים, ממן ועמר, הבינו זה את זה יותר מכל באמצעות סגנון הנגינה. לאחר שצירפו אליהם את צרפתי וגל, התכנסו בצריף בשכונה לג'ימג'ום נתנייתי מתפרק ומשוחרר, שהוביל ב-1975 להקמת להקה ע"ש מה שהצריף היווה עבורם: גן עדן. ביחד גרו בצריף, עבדו על קאברים ויצירות אינסטרומנטליות של רוק מתקדם שהלחין ממן, ויצאו להופעות במועדוני דיסקוטקים בנתניה. בהמשך יצאו לנגן במועדון "כריש" ברמלה, סוחפים אחריהם מעריצים הדוקים מנתניה.מפיקים ואמרגנים שאהבו את הצליל של הלהקה הזמינו אותם להופעות. הם הופיעו בקיבוצים, בהזמנתו של המפיק אשר ביטנסקי, ובערבי רוק ב"בית לסין" בתל-אביב, כולל שיתוף פעולה עם הזמרת מרגלית אנקורי בערב מחווה לזמרת המנוחה ג'ניס ג'ופלין. שמה של הלהקה הלך לפניה בסצנת הרוק הכבד והמתקדם, ושמעה של הלהקה הגיעה עד לעיתון "להיטון", שפירגן ללהקה ולגיטריסט שלה, דני ממן, שאומר שם:
"את הטכניקה והידע הבסיסי רכשתי משמיעה רבה לתקליטים של ג'ימי הנדריקס, אבל היום אני ער לעובדה שישנם גיטריסטים מפותחים יותר ממנו. פעם הייתי שרוף עליו, אבל היום השתנה הראש, ואני משתדל לחתור לקראת עיצוב סגנון אישי ומקורי". הכתב מציין כי "לדעת רבים דני הוא מהגיטריסטים הצעירים המעולים שיש בארץ. הוא אף כתב עבור הלהקה שתי יצירות רוק ארוכות באנגלית, והן מהקטעים הפופולריים ביותר של הלהקה בעת הופעות בקונצרטים". היצירות לא הוקלטו מעולם, אך יצירה אינסטרומנטלית קצרה נכנסה לתקליטי ההיסטוריה.


חלפה שנה, ומה שנראה כמו הצלחה אכן היה הצלחה. אך בארץ כמו בארץ, ההצלחה לא התבטאה במונחים כלכליים, מה שהוביל לפרישתו של הסולן אלברט צרפתי. חברי הלהקה, תחת הנהלתו של אמרגנם יעקב מירקין, ליוו את צביקה פיק בהופעות (שילוב שזכה גם הוא להצלחה), ובאופן כללי התפרנסו מהופעות ומחלטורות. יום אחד, בשעה שחברי הלהקה הנותרים ישבו בצריף וניגנו באך בהרמוניה ודיסטורשן, הגיעו הקלידן דורון פיקר ואחיו, ועמדו בצד, המומים ממה ששמעו. הרושם העז שהותיר הג'אם המוטרף הוביל את פיקר להצטרף ללהקה. האמרגן מירקין הריח את הפוטנציאל שבהתחדשות, והציע ללהקה את הזמר מני בגר, שהתקבל לאחר שנבחן עם השיר "מדרגות לגן עדן" של "לד זפלין".

                           גן עדן מגיעים לפיק.

הלהקה שינתה פניה, אך מתיחת הפנים לא היתה שלמה בלי שינוי סגנון שהיה מהותי עבור הלהקה. מני בגר הציע להם לכתוב חומרים בעברית "אם אתם רוצים לצאת מהמסגרת הזאת של הצריף ונתניה". הבקשה המוזרה לוותה בתחילה בגילויי התנגדות, ודני אמר שהוא לא מסוגל לכתוב רוק באנגלית, אבל ההתעקשות השתלמה ועד מהרה כולם הבינו את ההכרח בשינויי הפאזה. דני ממן, כשנה וחצי מוקדם יותר, אמר: "גם אני וגם הלהקה חותרים לכיוון של סגנון ישראלי אישי ומקורי, וזו רק שאלה של זמן. ברור שההתחלה חייבת תמיד להיות עם חומר של אחרים, ובעיקר קבוצות אנגליות." עם הצטרפותם של פיקר ובגר, החלה הלהקה לכתוב חומרים מקוריים בעברית. הם הגיעו לאולפן "קולינור" ביפו, והקליטו שני שירים, "לתפוש כיוון" ו-"התקרבי אלי", שהצליח מאוד ברדיו.


ההצלחה הפתיעה גם אותם. הם הוזמנו להופיע עם השיר בפסטיבל 'נביעות' ובאירועים נוספים, ובד בבד עבדו על חומרים נוספים. מאיר אזולאי, בעל אולפן 'קולינור' הציע ללהקה, בעקבות הצלחת הסינגל, להקליט באולפן תקליט שלם. הלנון ומקרטני של הלהקה, מני בגר ודני ממן, החלו בכתיבה כשהאחד אמון על המילים והשני על הלחנים. הלהקה עבדה על ההקלטות (גרי אקשטיין היה המקליט), וכעבור שנה יצא התקליט, שכלל גם את השירים 'פרפרים' ("לך תלמד מקצוע רציני ותסתדר. ואולי תחשוב על בית, על גינה עם ילדים. תזיז את הפרפרים הצידה – אז יקשיבו לך, יאהבו אותך, ירצו בך, יבינו אותך בעולם"), 'מונה ליזה' (שכתב נהג הלהקה, פרנו), 'ילד מוזר' (על ילד אאוטסיידר שאף אחד לא מבין, ולא מצליח להתחבר לשום מסגרת), 'חיכיתי בשדרה', 'שיר הנווד' ו-'שלום ואהבה', שנכתב לזכרו של ג'ימי הנדריקס, בהשראת ספר על חייו ומותו.

                                   הצריף בנתניה. צילום: אריק סיני.

למרות שהרדיו פירגן פה ושם, וההופעות הצליחו, הכסף סירב להיכנס לחשבון. שני החברים שהקימו את הלהקה, דני ממן ומישל עמר, הצטרפו ללהקת מחול נתנייתית ונסעו לגרמניה, המתופף מיקי גל והקלידן דורון פיקר עזבו את המוזיקה באופן זמני, ורק מני בגר המשיך קדימה, גם בעניין הלהקה. הוא שיכנע את חברת התקליטים 'גלטון' להוציא את התקליט, שזכה לעניין, אך עדיין בגבולות השוליים.

                                     נה נה נה נה נה נתניה. גרסת גן עדן.

בתחילת שנות השמונים חזרו פיקר וגל לנגן, וב-1983 אסף מישל עמר את ממן, פיקר וגל, החזיר את אלברט צרפתי במקום מני בגר (ששיתף איתם פעולה פה ושם, אך לא כסולן) והשיב את הלהקה לימיה כקדם. הם הקליטו את השירים "שלוות הלילה" ו-"בוא נרוץ" לקראת אלבום שני. אך הגיטריסט דני ממן חזר בתשובה ועזב את הלהקה, ולמרות שהוקלטו שירים וסקיצות, התקליט השני לא יצא לבסוף והלהקה לא היתה יכולה לקרוא לעצמה 'להקת גן עדן', ללא ממן, הסממן העיקרי בה. הלהקה אמנם פורקה, אך הנגנים המשיכו לנגן בהרכבים שונים, בין היתר אצל מני בגר, שם הכירו את הגיטריסט ארז נץ. בעקבות המפגש הם התאחדו לניסיון נוסף, אחרון, עם זמר בשם יגאל בן-דוד. ב-1985 הקליטה הלהקה, בהרכב החדש שלה, שני שירים שנץ כתב והלחין: "שוברים את הכלים" ו-"שמש חמה", שהפכו ללהיטים ברדיו אך לא הובילו להפקת תקליט שני. חברי הלהקה פעילים עד היום, כנגנים וזמרים, ואפילו דני ממן, שלא מופיע, מוצא את עצמו מידי פעם אוחז גיטרה, כי איבר נוסף קשה לכרות. הלהקה היתה ונותרה כזיכרון מהשוליים של הרוק בשנות השבעים, אך ראוי היה שתזכה להערכה רבה יותר ולהכרה על פועלה. בנתניה, מכל מקום, נותרו עוד כמה צריפים שמחכים למיואשים שיבואו וינגנו משמיעה ומאהבה, ויעשו מוזיקה שונה ומפתיעה בדומה ללהקת 'גן עדן'.

היכן התרבות

לא מעט ביוב זרם לים מאז שרבקה מיכאלי אירחה  קומיקאים (רובם מוכרים, השאר פחות) בתוכנית 'סיבה למסיבה'. הפורמט השתדרג עוד יותר אצל הראשון בבידור, כשימי הסטנד-אפ הגדולים היו בתפארתם. מאז צצו קומיקאים חדשים חדשות לבקרים, בואכה עלילות טל ומשה, דרך פלטפוס ודומינו גרוס. אך כיום, כשהאינטרנט רלוונטי בחיי התרבות שלנו עוד יותר מהטלוויזיה, מתגשמת נבואתו של פרנסיס פורד קופולה, האיש והסנדק, שאמר שבעתיד כל נערה שמנה מאוהיו תוכל להחזיק מצלמת וידאו ביד ולעשות קולנוע. הכפר הגלובלי שאנחנו חיים בו נותן הזדמנות שווה לא רק לנערות שמנות מאוהיו, אלא גם לנערות שמנות מישראל.

הפיתוחים הטכנולוגיים, האפליקציות המזדמנות והשינויים שחוללו בחיינו סטיב ג'ובס ומארק צוקרברג, הכניסו את מצלמת הוידאו לטלפון סלולרי, שמצלמת בקלות ומעבירה את הצילומים בשניות לכל מקום בעולם. תם עידן סלילי הפילם והחל עידן הדיגיטציה הנגישה. בעזרת הפיתוחים הטכנולוגיים ניתן לתעד ולשתף בקלות מרשימה כל דבר כמעט, בין אם מדובר בטבח המוני ואכזרי בסוריה (ובעידן הציני הזה גם צילומי וידאו בלייב לא משנים דבר למישהו בעולם) ובין אם מדובר בסרטים עצמאיים או במערכונים באינטרנט. גם ישראל הקטנה, שתמיד מיהרה להצטרף לכפר הגלובלי, מתהדרת ביצירה עצמאית ברשת. בניגוד לטלוויזיה, שמאופיינת בסחבת בירוקרטית, לקטורים וועדות, תקציבים ומשבצות שידור, באינטרנט הכל נעשה בקלות ונגיש לכולם. הנה כמה דוגמאות למערכונים עצמאיים שרצים במרשתת הבינלאומית בימים אלה בישראל:

ניצה ולחם. רועי כפרי וניב מג'ר, עורכי וידאו באתר 'פליקס', מצאו זמן בין העריכות להשתטות קצת לפעמים ולעשות נונסנס מטורף, ילדותי אך שנון, בשילוב after effects, אנימציה והומור בלי שליטה, כמו שרק באינטרנט אפשר לעשות. לא מזמן הם פתחו ערוץ ביוטיוב והעלו לשם יותר משישים מערכונים. אמנם הם גם הגיחו לפינה בתוכנית 'קאמבק', אבל רק אצלם, באינטרנט, אפשר לראות קומדיה מופרעת עם שני אנטי-גיבורים שהטלוויזיה לעולם לא תוכל לספק.


אולפני בינדר. יובל בינדר, עוד לפני שלמד קולנוע באוניברסיטת ת"א, דיבב דמויות מוולט-דיסני אצלו בבית, במערכת עריכה פשוטה, על גבי הפסקול המקורי. הפרודיות שיצר על הסרטים של דיסני, עם נושאים ישראליים למהדרין, הפכו כבר מזמן לקאלט. כיום בינדר מגיש פינה קבועה בתוכנית "צינור לילה", ומידי פעם מדובב שוב דמויות של דיסני, ששרות על הנושאים האקטואליים ביותר במדינה הלבנטינית הזאת.


שרוטונים. סרטוני הפארודיה הסאטיריים של 'שרוטונים' מתייחסים לאירועים בחברה הישראלית באנימציה מבריקה המציגה דמויות מוכרות באופן מגוחך. הסרטונים זכו למוניטין לא מבוטל אחרי שנים של פעילות ומאתיים מערכונים. מלבד תוכן מקורי, יוצרים האנימטורים גם פרסומות לחברות פרטיות, והכל בהומור וביצירתיות. לאחרונה מעלים 'שרוטונים' סדרת אינטרנט פארודית על הישרדות, כמיטב המסורת של הערוץ, ששם את האצבע על כל מה שחם בשיח הויראלי ברשת.


לאטמה. אתר האינטרנט 'לאטמה' מתייחס כבר תקופה ארוכה לאירועים חדשותיים הקשורים לישראל, תוך כדי הצגתם מהזווית הימנית שבמפה הפוליטית. קבוצת היוצרים המעורבים ב'לאטמה' מציגים, מלבד כתבות ופרשנויות בנושאים אקטואליים, גם סרטונים שבועיים במסגרת 'מהדורת השבט', מהדורת חדשות אלטרנטיבית והומוריסטית המתמודדת עם האירועים הפוקדים את המדינה במבט ציני, ימני במודע. 'לאטמה' פונה לקהל ספציפי, אך מנסים להציג נקודת מבט אחרת באמצעות ההומור גם לצופיה בחו"ל, וזאת בעזרת תרגום מערכונים וקליפים באנגלית. 


בשוק. רועי איילון וצפריר אלבז לוקחים מצלמה ומצלמים מערכונים אקטואליים בכיכובם, לעיתים חובבניים ולעיתים מעוררי הערכה. מה שבטוח ששניהם לוקחים יוזמה ועושים סרטונים עצמאיים לרשת: מערכונים מקוריים, שירים ודיבובים לתוכניות טלוויזיה. המערכונים סאטיריים ומתייחסים לרוב לאירועים חדשותיים אקטואליים.


השכונה דוט קום. עופר בן-שבת ויוגב בוסקילה התחילו את דרכם באתר פליקס בערוץ בשם "השכונה דוט קום", וכיום מציגים גם ביו-טיוב מבחר מערכונים עצמאיים סאטיריים בכיכובם, המתייחסים בביקורת הומוריסטית לאירועים אקטואליים שונים.


אנדרדוס. לכל יראי השם שבינינו, יש גם ייצוג בקומדיה הלוקאלית ברשת. גם מי שלא מקפיד בקלה כחמורה, עשוי ליהנות מהסגנון, על אחת כמה וכמה קהל היעד, שנמנה עם המגזר הדתי-לאומי.


ומה עושים השבוע?

אפשר לחכות להופעה של אריק איינשטיין ואפשר ללכת ל...

תעני אסתר נפרדים מזליג המתופף, שעף לחו"ל
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
27/7 בשעה 21:00

מיכל לוטן מנעימה את הזמן.
איפה זה קורה?
אברם בר, ירושלים
30/7 בשעה 21:30

אלקטרה עושים רוקנרול... אצלם בבית.
איפה זה קורה?
החשמל 31, ת"א (קומה שלישית)
27/7 בשעה 17:00

בועז בנאי מצפין.
איפה זה קורה?
פאב הפרה, שבי ציון
28/7 בשעה 22:30

דודו טסה מסתחרר עם האלבום החדש.
איפה זה קורה?
זאפה הרצליה
1/8 בשעה 22:00

Kitzu מגיעים עם אלבום שני.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
31/7 בשעה 20:30

פסטיבל וודסטוק מגיע לעיר הקודש, עם מחוות לבוב דילן, ג'ואן באאז, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין ולד זפלין.
איפה זה קורה?
איצטדיון קראפט, ירושלים
2/8

פסטיבל ג'אז בים האדום.
איפה זה קורה?
אילת
30/7-2/8

קוף סנאי עושים זאת שוב.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
30/7 בשעה 22:30

פאנל מוזיקה עצמאית בישראל של היום, פתוח לקהל הרחב, שמקווה להקיף את נושא מוזיקת האינדי בישראל מכל הכיוונים. בהשתתפות לירון תאני, יאיר יונה, גיא חג'ג', ליאור רחמני, דוד פרץ, חיים שמש ומתן נויפלד (והופעה של עמיר לב).
איפה זה קורה?
הבנק הבינלאומי, שדרות רוטשילד 42, ת"א
2/8 בשעה 20:00
Brain Candies ו-Electric Zoo נפגשים ונותנים בראש.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
27/7 בשעה 22:30
דני סנדרסון, הבלקן ביט בוקס, דודו טסה ואחרים, לא ישנים בלילה
איפה זה קורה?
לילה לבן בב"ש
2/8 במשך כל הערב

גל ניסמן מקדם אלבום שני.
איפה זה קורה?
דבלין, רחובות
30/7 בשעה 22:00
תבלו!

תאוריית הקשר


אריק איינשטיין כבר 29 שנה לא מופיע. האמת, הוא מעולם לא אהב להופיע. כאריה מנומנם, שבלול שמסתגר בביתו, עם התה והלימון ושידורי האולימפיאדה, אריק יודע שהוא לא נועד להופיע. והוא לא היחיד. היו עוד קודם, לפניו. הביטלס חדלו מלהופיע בעיצומה של תופעת הביטלמאניה, והתרכזו בהקלטות אולפן. איינשטיין, בדומה להם, אוהב את הריכוז והשקט, את הרצינות בעבודה והחיפוש המתמיד אחר אתגרים חדשים, את שיתופי הפעולה וההמצאות, ולא התחבר מעולם לשואו ולאבק הכוכבים.
כבר בלהקת הנח"ל, מיד אחרי שקפץ לגובה בפעם האחרונה (אולי הפסדנו ספורטאי באולימפיאדה, אבל קיבלנו את סינטרה הישראלי), לא השתלב בהעמדות הבמה של נעמי פולני ובמבט ישיר עם הקהל. למעשה, מבט ישיר עם הקהל כלל לא יכול היה להתקבל. עוד בימיו בלהקה הצבאית, אריק לא ראה ממטר כל מי שהתקרב אליו ונאלץ להיעזר בחברים על-מנת להתמצא. "הבעיה שלי," אמר, "היתה לא לראות את המספרים על הבתים, לראות את הבתים." מהון להון שרד אריק את ההופעות בלהקת הנח"ל, ולאחר מכן ב'בצל ירוק' וב'שלישיית גשר הירקון'. ב-1967 הוקמה להקת 'החלונות הגבוהים', ואריק הצטרף לשמוליק קראוס וג'וזי כץ בהקלטות האלבום היחיד של הלהקה. לאחר שהופיעו בחזית, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, עלה המוניטין לא רק של הלהקה, אלא גם של מדינת ישראל. אריק נסע עם הלהקה להופעה ב'אולימפיה' בפריז, בערב מחווה לישראל וברוח הניצחון הגדול. עוד לפני שישב בסן- פרנסיסקו על המים, לא אהב אריק איינשטיין את המרחק מהבית, מהמסגרת המוכרת של ת"א, החברים, האישה והילדה, ובצרפת החל לגלות סימני עצבנות קלה.


ההזיה בפריז נגמרה ואריק חזר לארץ, מקווה למצוא כיוון חדש. הוא חבר לאורי זוהר, אותו הכיר בלהקת הנח"ל, ואל שלום חנוך, שהשתחרר זה עתה מאותה להקה צבאית, וימי לול העליזים חלפו להם ביעף, בכישרון מתפרץ ודחוס. אך זה לא אומר שלא מופיעים. אריק המשיך להופיע והמשיך להקליט. באותן שנים הוא לא נחשב אהוד כמו היום, ונותר נחלתם של שוחרי מוזיקת הקצב ונערות מתמוגגות, מופיע בחורים לא מטויחים ברחוב המסגר, בין המוסכים, וזוכה להפרעות בהופעות, השלכות חפצים ושריקות בוז. טראומות לא מעטות עברו על הזמר (זכורה אצלו יותר מכל הופעה גרועה לפני נערים דתיים בירושלים), וחלקן אף מצאו את דרכן לסרט 'מציצים' ("אני למקומות כאלה יותר לא נכנס. אני לא נורמלי? אני פסיכי? אני, בשביל כמה לירות מסריחות ישגעו אותי?"). אך זה לא עזר. בלחץ המארגנים, המשיך איינשטיין להופיע, בעיקר כי עדיין לא הבין שקיימת אופציה אחרת.


אחרי ההופעה הנ"ל בשנת 74-75, המשיך אריק איינשטיין לעבוד עם מיקי גבריאלוב. בשנת 1980 יצא אלבומם המשותף השלישי, "חמוש במשקפיים", שגרר אחריו סיבוב הופעות החל מינואר 1981. אך במוצאי שבת של ה-29/8, עלה אריק להופיע בפעם האחרונה. אחרי שאכל שווארמה במסעדת 'כתר המזרח' באבן-גבירול, הגיעה המונית שבאה לאסוף אותו ואת דפנה ארמוני והגיטריסט מורדי פרבר, ואת מיקי גבריאלוב ויוני רכטר, אל ההופעה שארגן המפיק מיכאל תפוח. היתה זו עוד הופעה אחת מיני רבות של אריק איינשטיין. אריק שר כמה שירים מהתקליט החדש, ולאחר מכן התיישב בחברת הקהל, וביחד צפו במערכונים של 'לול', שהוקרנו על מסך גדול. לאחר מכן שרו גם גבריאלוב וארמוני משיריהם, ולבסוף חזר אריק לבצע את שיריו הישנים יותר. שום דבר חריג לא היה בהופעה ההיא. בקבוקים לא הושלכו וצעקות לא נצעקו. רק העייפות של האריה נתנה את אותותיה, והעיניים, שלא היו חמושות מעולם במשקפיים, לא ראו כמעט דבר. אריק איינשטיין סירב מעתה לכל הצעה להופיע, גם כשהציעו לו מיליוני שקלים. הוא נותר נאמן למוזיקה, הקליט באולפן והמשיך להוציא תקליטים.


אריק הופיע עם שלום חנוך, עם כוורת, עם הצ'רצ'ילים, עם להקת תמוז ועם זמרים רבים אחרים, אך הופעות הסולו היו לו קשות מכל. הוא מעולם לא היה טיפוס מוחצן, והחשיפה תמיד היתה מסובכת קצת עבורו. זרקורים שמופנים לכיוונו ועיניים שמביטות רק עליו לא עושים לו טוב, ולפני כל הופעה היה מרטיב את הגרון במשקה חריף. לפני כל הופעה היה מגשש את דרכו בדרך לבמה, ונעזר בחברים בדרך. בשנים האחרונות מצב הראייה שלו הידרדר, למרות הניתוח שעבר, והוא בקושי מסוגל לצפות בטלוויזיה. הוא נחשב אגדה עוד בחייו, אבל מבחינתו, הוא אוהב להיות בבית, לצפות בשידורי הספורט בטלוויזיה ומידי פעם להקליט שיר. אז למה אריק איינשטיין לא מופיע? "אני לא אוהב את זה"/ "זה לא מתאים לי"/ "אני מרגיש שאני לא יכול להיות במיטבי", כך אמר בראיונות השונים. יש זמרים שאי אפשר לדרוש מהם הכל. אריק איינשטיין כתב לא מעט שירים, אבל הוא לא משורר גדול. הוא גם לא מלחין וכבר 29 שנה שהוא לא מופיע. הוא מעולם לא היה פרפורמר גדול. אבל אריק איינשטיין הוא מוזיקאי וזמר מצוין, מהגדולים שהיו בתרבות הישראלית, ועשרות תקליטיו, והסרטים שעשה, הם מתנה אדירה לכל ישראלי.


אומרים שהיה פה שמח

גם בימי לול העליזים היו ספורטאיות שלקחו הורמונים. בעיקר מברה"מ. משה איש כסית ואורי זוהר בריאיון חושפני.

            

כיבוי אורות

היום נפתחת האולימפיאדה בשעה 23:00 שעון ישראל, ובין טקס הפתיחה לטקס הסיום נוכל להציץ בגדולי הספורטאים בעולם מתחרים ביניהם ובין מדינות, וגם לצפות קצת בספורט שאנחנו לא רגילים לראות לעיתים קרובות. אבל למרות שבסוף רק אחד זוכה, או שלושה, את ההנאה והכבוד אי אפשר לקחת מהספורטאים. נקווה בשבילם ובשבילנו שיזכו בכמה שיותר מדליות, ובעיקר שיראו לנו, בעיקר לנו, שיש עוד משהו שכדאי לטפח, והוא לא קשור לכוח אלקטורלי או שיקולים כלכליים, וקוראים לו ספורט אולימפי. שתהיה לנו נפש בריאה בגוף בריא ושיהיה צום קל (למי שצם), וכמובן...
 שבת שלום ושבוע טוב.


תגובה 1:

  1. הדיבוק ממש סוחף ומדבק. השקעה רצינית ועניינת ביותר.
    ל.ש

    השבמחק