יום שישי, 14 בספטמבר 2012

שנה הלכה, שנה באה

 

הייקו לשבת

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים,
שהמתיק סודות עם
סביונים ושחפים?  
                       
        ישיבת סיכום יום שגרתית באברבנאל, מח' ילדים
.
מה העניין?
בעניין ראש השנה


מחרתיים בערב זה קורה. השנה החדשה המכונה תשע"ג תגיח רשמית לחיינו, ואנחנו כפינו נרימה ונברך "שנה טובה" חמישים ושלוש פעמים עד שנשב לשולחן החג עם יתר המסובין שלא ראינו מפסח, נבהה בראש של דג ישר באישון, נטבול רבע תפוח במעט דבש ולא נדע איך להמשיך את הסדר, אז נתחיל לאכול בשר ותפוחי-אדמה אפויים בכמויות מסחריות (יש גם סלט, תאכלו) ולשמוע מהדודה והדוד איך בילו יפה השנה בפראג (פראג מהממת) ואיך היה צריך מזמן לסתום לערוץ 10 את הפה כי הם הגזימו, והילד שלהם, זה הקט, שוב מתבלבל ופוצח בשירת "מה נשתנה", עד שהוא מושב ריקם ע"י אביו הזועף, שלא מפסיק לנבור באורז (יש גם סלט) ולמלמל שהיה צריך... אלא שאז מישהו אומר שנהיה לראש ולא לזה, וכולם אומרים "שנה טובה" ו"חג שמח" ומרעיפים סרוויסים זה על זה כי הנה הגיעה גם דודה חדווה, ששוב איחרה בגלל הפקקים ובגלל שהבן שלה הדפקט לא רצה לבוא כי לא נגמר הדיוידי של רינת ויו-יו גם, וחוץ מזה הוא לא מבין מה עושים בכלל בראש השנה חוץ מלאכול רימון, שהתייקר פלאים.
אז נכון, אין מה לעשות בערב רה"ש, אבל כולם מתכנסים כדי לאחל שנה טובה איש לרעהו ולעשות הכל כדי שהשנה הזאת תהיה גרועה עוד יותר מאשתקד, מה גם שהכל צפוי והרשות נתונה: מי יהיה ראש הממשלה הבא (ביבי), מי יהיה נשיא ארה"ב הבא (אובמה), מה יהיה טיב היחסים בין ממשלת ישראל לבית הלבן (פויה), האם נתקוף באירן (לא... אולי... בלי נדר... אחרי החגים), מה יהיה עם הכלכלה (לא טוב), הבריאות (סוחבים), החינוך (מי?), הספורט (יותר נכים), התקשורת (פחות תקשורת), התרבות (יש שידור חוזר של הפילהרמונית עם דוד ד'אור בערב חג, או משהו כזה), וכל העסק הזה שנקרא ישראל. השנה הקרובה ככל הנראה לא תהיה טובה יותר, אבל בכל זאת ניאלץ לשבת סביב השולחן עם קרובינו החורגים, נאכל עוף ותפודים (יש גם סלט) ותפוח בדבש (הצנצנת תישאר מלאה עד תשע"ד), ונתלונן בצוותא עד דלא ידע או עד לארוחה המפסקת. שנה טובה.

ברך עלינו/ שלמה גרוניך ודניאל זמיר

ברך עלינו אדושם אלוהינו
את השנה הזאת

ברך עלינו אדושם אלוהינו
את השנה הזאת

ואת כל מיני תבואתה לטובה
ותן ברכה על פני האדמה
ושבענו מטובה

וברך שנתנו כשנים הטובות
לברכה
 
תראו מה זה

ראש השנה הוא הזדמנות מצוינת להרים טלפון. דפנה פילצקי ותומר הלדשטיין מאחלים שנה טובה לכל בית ישראל.

 
דיבור בצד 

                             

א': שנה טובה!
ב': שנה טובה!
א': חג שמח!
ב': חג שמח, מה זה? יו, לא היית צריכה.
א': שטויות.
ב': ואני לא הבאתי לך כלום.
א': אה... שטויות.
ב': את רוצה אולי משהו מהמטבח? יש לי שתי צלחות שאני לא צריכה.
א': לא, תעזבי, מה פתאום!
ב': אולי סכו"ם?
א': מה פתאום, השתגעת?
ב': את יודעת מה, אני יביא לך שעון.
א': לא, אני לא צריכה שעון.
ב': גם אני לא, יש לי בפלאפון. גם אין בזה בטריה, תשימי בטריה.
א': אה... תודה.
ב': שטויות.
א': מה זה, מה הבאת, בוא נראה... מה זה?
ב': מעמד לבקבוק יין.
א': מעמד?
ב': לבקבוק יין.
א': איפה הבקבוק?
ב': זה... זה רק המעמד.
א': למה צריך מעמד? הוא לא עומד לבד?
ב': דקורטיבי כזה, כמו ש...
א': אפשר להחליף?
ב': לא חושבת. מה, את לא אוהבת? חשבתי שתאהבי.
א': לא צריכה את זה.
ב': זה חמוד.
א': לא, זה לא חמוד. כלב זה חמוד. תינוק זה חמוד. מעמד לבקבוק זה לא חמוד, זה סתם תופס מקום. קחי, אני לא צריכה את זה.
ב': מה לא צריכה? תשאירי, שיהיה.
א': מה אני יעשה עם זה? אתן את זה מתנה בפסח כמו שעשית לי אז עם הפמוטים?
ב': אני נתתי לך פמוטים?!
א': הופה, התחלנו עם ההעמדות פנים!
ג': טוב, רק התחלנו, מה עכשיו?
א': מה גימ"ל קשור? מאיפה בא גימ"ל?
ב': את יודעת מה, אני יותר לא מביאה לך כלום בחיים!
א': יותר טוב, לא צריכה את השטויות שלך!
ב': שטויות את בעצמך!
א': קחי כבר את המעמד.
ג': לעיתים רחוקות אתה פוגש רעם נחמד.
א': מה גימ"ל? מה אתה מתערב?
ב': כן. מי אתה בכלל?
ג': אני? אני מסיפור אחר.
א': אז תחזור לסיפור שלך, לא ביקשתי שתתערב.
ב': גם אני.
ג': עכשיו תקחו את התקליט ותהפכו לצד שני.
 


שירה בציבור           

איך שיר נולד? תלוי את מי שואלים. לפי יהונתן גפן, שיר נולד כמו תינוק, מה שאומר שהמשורר צריך לקחת אפידורל לעיתים קרובות ואולי גם להיכנס לדיכאון שלאחר שיר. יהונתן גפן, מכל מקום, אם היה מתייחס לכל שיר שכתב כמו אל לידה, היה כבר מתמכר מזמן לטיפה המרה... בעצם... או ש... מה שלא יהיה, גפן כתב הרבה שירים, מחזות, סאטירות וטורים, שהפכו לנכסי צאן פלדה בתרבות הכנענית.
מתי הכל התחיל? כנראה בהתחלה. יהונתן גפן נולד במושב ההתיישבות העובדת החלוצי "נהלל" כאחיין של משה דיין. תיק בפני עצמו לילד קט שסופר כבשים. אמו אביבה אהבה שירה, אבל לא אהבה את החיים, ויונתן הקטן נאלץ להוכיח את כישורי השירה שלו שוב ושוב, כדי להעלות בדל חיוך על פניה הכבויות. וכך אמר השנה בריאיון בגל"צ:
"שירים בשבילי היו תרפיה מוחלטת כילד שלא מקובל בחברה, עם אמא שהיא מאניה-דפרסיבית שמעריצה משוררים. היא היתה עצובה מאוד... בכל פעם שכתבתי שיר, אמא נתנה לי נשיקה. אז כתבתי חמישה שירים ליום. בגיל 11 כתבתי את השיר הראשון."
כך המשיך יהונתן לכתוב שירים כתרפיה, על-מנת לקבל אישור, אהדה ואהבה. כך היה גם בשירות הצבאי, כששירת כצנחן וכקצין בגולני. ששת ימי התהילה של דודו חד העין היו גם ששת ימי הגיהנום שלו, שהיו הסיפתח למלחמות אחרות, נוראיות עוד יותר. במהלך השירות התאבדה אמו, אבל כלפי חוץ היא סתם מתה. האישה שנאלצה להיות קשוחה ולוותר על חלומותיה לטובת החלום הציוני, מאסה בתפקיד שניתן לה על-ידי כל המשה-דיינים הנהללים, וגמרה את הסיפור באמצע. יהונתן ניסה להבין ולנחם את אחותו ואת עצמו, ובין שבת לשבת שלח מכתבים מחורזים לאחותו בת הארבע, ענת, אותם הוציא כספר תחת השם "שירים שענת אוהבת במיוחד." כך החלה לה קריירה של פזמונאי ומשורר ילדים.
לאחר השחרור, ישב בכסית ושתה וויסקי. נתן אלתרמן, המשורר הנערץ עליו, כטוב ליבו עליו בקוניאק, קרא את שיריו והמליץ לו לפרסם יותר. יהונתן גפן בן ה-21 המשיך לבוא לכסית מידי יום ולהתחכך בבוהמה, העריץ משוררים אנגליים וחלם גם לנסוע ללונדון, אך בינתיים קפץ לקול ישראל, והתראיין לדן בן-אמוץ בתוכנית "טעם וריח".  


בין כסית לעשור, הלך שמו של המשורר הצעיר לפניו והוא חבר לשמות הגדולים בבוהמה התל-אביבית, ובראשה חבורת "לול". מאותה תקופה נשארו לעלם זכרונות לא טובים במיוחד, בעיקר מדמותו המאיימת של הרב אורי זוהר שליט"א ומכך שלא שילמו לו מאקו"ם עבור השיר "אבשלום". חוץ משיר הכיסופים והחלום על השלום, כתב בין היתר גם את השיר "כשאת בוכה את לא יפה", לדבריו תחת איומים פיזיים מצד כבוד הרב. מעודד מרוח זו, ומההרפתקאות שעברו עליו בפרוייקט של הדוד משה, ומתוך לחץ במשבצת שיועדה לו בשושלת המשפחתית הענפה, ארז יהונתן שתי מזוודות ונסע לעיר ריקה בלי חיילים. שם, בלונדון, למד ספרות אנגלית ובין לבין פגש את חברו מ"לול", האיש שהכיר לו את אשתו לעתיד נורית, הקיבוצניק ממשמרות שהלך להקליט אלבום באנגלית כמו החיפושיות וכל היתר, שלום חנוך. שם אמנם נהנה מהלונדוניות ההיא, אבל חשב לחזור לארצו מולדתו וכתב לעצמו את "יהונתן, סע הביתה" (אני מרגיש פשוט נפלא, אבל זה לא ביתי) אחרי שנפגש עם שלום לקפה (ושלום מדבר אנגלית כמו שבקיבוץ, והוא הראה לי את העיר ומאיה שגדלה). יהונתן גם הוא התהדר בבת, ושמה בלונדון שירה. אבל משפחת גפן נאלצה לשים קץ להרמוניה, לאחר שקיבלה הודעה שאחותו של יהונתן, נורית, התאבדה. הרצף ההתאבדותי השני במשפחת גפן החזיר את גפן לארץ. בשנת 73' נולד אביב, על שם סבתו המתה, כפרולוג מרענן למלחמה הארורה ביותר בה השתתף יהונתן גפן.


במלחמת יום הכיפורים שימש יהונתן ככתב העיתון "מעריב" בזמן שלחם בחזית. בגלל המלחמה ההיא נכתבו השירים "אתם זוכרים את השירים" ו"הנסיך הקטן", אבל גם נחרתו חריטות עמוקות בנפשו של המשורר. לאחר שזעק שוב ושוב נגד המחדל הנורא של גולדה וחבריה, העלה ב-1974 ביחד עם דני ליטני את המופע "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל", בהשראת סטנד-אפ וראפ, לני ברוס ובוב דילן. שם, בצוותא, כבר הראה לכולם מה הוא חושב על המלחמה, על הצבא, על גולדה ועל הכל. אותו קו מחאתי נמשך גם שנה לאחר מכן, במופע הבא עם דני ליטני, "מכתבים למערכת", ובעשרות ההופעות הבאות שהעלה לאורך השנים. סגנון הדקלום-שירה לא היה מוכר אז, כמו שסטנד אפ וראפ היו רק מילים עם ניחוח אמריקני. הביקורת על הממשל והצבא לא התקבלה בעין יפה אחרי המחדל, אבל רק המחדל אפשר את קיומה של ההצגה הראשונה ואת השתתפותו של הקהל. במלחמת לבנון רק התגברה המגמה הזו. יהונתן גפן גויס לשירות מילואים, שם הופיע עם יהודה עדר ודייויד ברוזה, איתו העלה שנתיים לפני את המופע "דוד ויהונתן". למרות העידון היחסי שכפה על עצמו גפן, היתה הופעתו הסאטירית והסרקסטית לצנינים בעיני קברניטי צה"ל, והוא הורד מהבמה, היישר אל הפגנת "שלום עכשיו" בעקבות הטבח בסברה ושתילה. בעקבות המלחמה, העלה עם שלמה גרוניך את המופע "הווי ובידור". ב-1984, בערב שבת, התכנס עם ישראל סביב מדורת השבט בהנחיית מאיר שלו, עם התוכנית "שעה טובה", שם הופיע יהונתן גפן עם שלמה גרוניך בעוד אחד מהסיפורים המוזיקליים שלו.


למרות המוניטין היחסי לו זכה גפן בעקבות המחזות, הסאטירות, המופעים והטורים השבועיים ב"מעריב", גולת הכותרת היתה ונשארה שירי הילדים. גפן, שכתב בצבא לאחותו ענת מכתבים מחורזים, המשיך גם לכתוב לילדיו, שירה ואביב, ולפצות אותם על כך שנעדר מהבית לטובת חשיש וויסקי ושיטוטים בחו"ל. בשנת 78', בהיותו בפריז, כתב יהונתן גפן ספר שירים לילדים, לו קרא "הכבש השישה-עשר". השחקן והזמר דודו אלהרר, שפרש קצת מהתחום לטובת הפקה, נתקל בספר ויאורו עיניו.
"בוא נעשה מזה אלבום נחמד," הציע דודו.
"לעיתים רחוקות אתה פוגש רעם נחמד," אמר יהונתן.
"מה?" כך דודו.
"לא משנה... רוצה שאכטה?"

דודו אלהרר אסף את גידי גוב מכוורת (לו הפיק את אלבום הבכורה בשנה זו); יוני רכטר מכוורת (גם לו הפיק את האלבום הראשון); דייויד ברוזה האלמוני (איתו גם עבד דודו, אך גפן הכיר אותו גם הוא, כאשר ברוזה השתתף במופע שלו, "שיחות סלון", ב-76') ויהודית רביץ (לה ולרכטר הפיק דודו אלבום הופעה). דודו אלהרר היה הסוכן של גידי ורכטר אחרי ש"כוורת" התפרקה, וגם של יהודית רביץ, שהיתה זמרת טרייה בת 21. יוני רכטר, פליט כוורת בן ה-26, התבקש על-ידי אלהרר להלחין את שירי הספר, אבל רכטר העדיף לחלוק את העבודה עם מלחינים נוספים. "יכולתי לעשות את הכל לבד," אמר, "אבל לא רציתי, ביקשתי עוד צבעים." הוא פנה לכוורן נוסף, יצחק קלפטר (אני אוהב שוקולד) ולשפי ישי (ריבים קטנים), ומלבדם הלחינו גם דיוויד ברוזה (ברקים ורעמים) ועדה נסטוביץ' (היי, אני כבר לא תינוק). אבל בסופו של דבר יצא שיוני רכטר הלחין את רוב האלבום.

                       הכבש ה-16 מאחורי הקלעים.

האלבום נחל הצלחה מסחררת, והוא עד היום האלבום הנמכר בארצנו. השירים, כמו "גן סגור", "הילדה הכי יפה בגן" ו"כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים", דיברו בגובה העיניים של הילדים (בניגוד למשוררים חדשים יותר ומבולבלים עוד יותר), והתהדרו בלחנים אינטליגנטיים ומתוחכמים ובשימוש באפקטים חדשניים, כמו השיר "כמו ים", שיר שיוני רכטר הכי אוהב באלבום, ובו ניגן גם על כל הכלים. שיר נוסף בתקליט אמנם דיבר בשפת הילדים, אבל עסק בחשישניקים ובמאבקם במשטרה הכחולה (הסיפור על האיש הירוק). בעקבות האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות כושל. יהונתן, מצידו, התגרש באותה עת מאשתו ועבר לגור בכפר רמות-השבים בחברת כבשה בשם רוחל'ה, ששימשה קמע בהופעות של הכבש השישה-עשר. רוחל'ה נקשרה נפשית ליהודית רביץ, והיתה מושכת לה בתלתלים בזמן שנסעה בוואן, בדרך להופעות בקיבוצים, מאחורי חברי הלהקה, והפיצה ניחוח קסום. אך סופה היה מר וחריף. כשנסע יהונתן גפן לאילת (בלי ילדיו, להם הביא רק צדף אחד, אך עם חברתו ענת), השאיר את הכבשה לחברו מושיק חסון, שתפקד כבייביסיטר. אך מושיק זה נתקף רעב פתאומי, והביט על רוחלה בעיני עגל, חושב איזה תבלין ילך הכי טוב איתה. כשחזר יהונתן לכפר, ראה את עצמותיה של רוחלה מוטלות ללא רוח חיים, וכך בא הסוף לסאגה. לעומת הכבשה, שירי הכבש ה-16 שרדו עד עצם היום הזה, ומהווים נכס צאן בקר לכל ילד וילדה מתחת לגיל 6.
ההצלחה היתה גדולה, אבל בזמן העבודה על התקליט זה לא היה ברור לאף-אחד מהמעורבים, הם פשוט נפגשו ועבדו על הטקסטים של גפן, משחזרים את ימי התום. "אנשים נפגשו," אמר רכטר מאוחר יותר, "וזה היה מפגש מרגש, כולם על סף הבגרות, לא עזבו עדיין את עולם התום, לפני שכולם הלכו לטיפולים פסיכולוגיים והרגע הזה לא חזר. פתאום שם, נפגשנו." השירים של הכבש ה-16 הפכו בשנת 91' להצגה בקאמרי, ובהמשך עובדו להצגות נוספות. מיקי גורביץ', חברו של רכטר, כתב את המחזה סביב סיפור של גפן, ילד הכרובית. "יהונתן גפן הוא משורר אמיתי של ילדים," החמיא גורביץ', "הוא משורר נפלא במובן הזה שהוא רואה את הדברים מגובה עיניהם. אתה עובר ליד מקום שאתה מכיר אותו כשוקק חיים, ופתאום הוא שומם לגמרי וריק... אלה בדיוק השירים של הכבש ה-16. שירים שכתב משורר ילדים מעולה, ושיוני רכטר כתב להם מוזיקה גאונית."

 

השיר "גן סגור" נכתב לאחר שיהונתן גפן חלף עם שירה ליד הגן, וזו אמרה: "אבא, תראה, הגן סגור." מאז גדלה שירה, התחתנה עם אתגר קרת, ויצרה את הסדרה "איך שיר נולד" ע"פ שיריו של אביה. יהונתן, גם הוא התפתח. הוא המשיך לפרסם שירי ילדים (כמו "שירים לנטשה", שכתב לבתו השלישית, נטשה) ובמקביל  המשיך עם הכתיבה הפוליטית בטורים ב"מעריב" (עד היום), וכתב מחזות (בין היתר: "קשר אייר", "ג'וני הלך); ספרים (בין היתר: "חומר טוב", "אישה יקרה", "עלייתו ונפילתו של ה-Y", "רומן אמריקאי"), העלה תוכניות בימתיות ("שיחות סלון", "דוד ויהונתן", "טוב נבוט בעד ארצנו", ועוד רבים אחרים), והוציא גם תקליטים עם דייויד ברוזה ("האישה שאיתי"). בין לבין הספיק להתחתן ולהתגרש שוב ולגור בלונדון, ניו-יורק ובוסטון, ולכתוב משם לעיתון.

                        יהונתן גפן ביציאה מפאב.


בימים אלה מעלה יהונתן גפן מופע חדש עם סיוון טלמור מהתוכנית The Voice וורד פיקר, תחת השם "יהונתן גפן – האיחוד". יהונתן גפן, האיש שהביא לישראל את הראפ והסטנד-אפ, הדקלום-שירה והרצינות בשירי הילדים, הביקורת הסרקסטית נגד המדינה והצבא, ואת בוב דילן, נותר עד היום בצד שמאל של הסקאלה, כתם עקשן שמסרב לרדת, ושמזכיר לכולנו שפעם עשו פה סאטירה אחרת (וסאטירה בכלל) ושירי ילדים אחרים (עם הכבשה רוחלה ולא הכבשה שושנה), ושני הדברים, למעשה, באו מאותו אדם.


היכן התרבות

השבוע יצא להקרנות מסחריות הסרט העצמאי "2 בלילה", שביים והפיק רועי ורנר, שגם כתב את התסריט יחד עם ירון ברובינסקי, שמשחק בסרט לצד קרן ברגר. העלילה פשוטה למדי, יומיומית, על זוג שנפגש לראשונה בפאב תל-אביבי, וממשיך לדירתה של הבחורה, אבל נתקל בקושי אופיינתי לעיר הלבנה: למצוא חניה. אך אל דאגה, במהלך הסרט ינסו ירון וקרן למצוא חניה, ובמהלך הזמן הזה גם יפגשו טיפוסים שונים (קרן מור, דביר בנדק, עידו רוזנבלום, עומר ברנע) וינהלו דיאלוגים שנונים, מצחיקים-מרירים, כמו כל זוג זר בעיר מנוכרת.
הפקת הסרט לא היתה פשוטה. התקציב אמנם היה נמוך, אבל רועי ורנר, במאי קליפים ופרסומות, וירון ברובינסקי, שחקן בתיאטרון ובפרויקטים מזדמנים בטלוויזיה, סירבו להתפשר על האיכות ופנו לעזרת האינטרנט. זמן רב לפני הצילומים החלו למכור באינטרנט כרטיסים להקרנת הבכורה, שמימנו חלק מהצילומים. יום הצילומים הראשון היה ב-25/11/09, ומאז הושלם הסרט, קוני הכרטיסים הגיעו להקרנה, והסרט הוצג בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם, וגם זכה בחלקם בפרסים. השבוע, כאמור, יצא הסרט בבתי הקולנוע, אבל כפרוייקט שהתחיל באינטרנט הוא גם מסתיים באינטרנט, ויוצריו מזמינים את הגולשים לצפות בו באינטרנט בצפייה ישירה בסכום של 20 שקל, כך שלא צריך אפילו למצוא מקום חניה. וכמו הקושי שבמציאת חניה, גם מקשיים אחרים הפיקו היוצרים מוצר טוב. עד שבתי הקולנוע בארץ וקרנות הקולנוע יתמכו יותר ביצירה ישראלית מקורית, יפנו יותר יוצרים להפקה עצמאית ולמימון והפצה באמצעות האינטרנט, ויוציאו תחת ידם יצירות טובות ומקוריות, שמביאות כיוון חדש, שונה, ממה שהורגלנו לקבל בקולנוע המסחרי.
אז איך הסרט? אחלה, תודה ששאלתם. כמעט כל הסרט מצולם בתוך מכונית, אבל אי אפשר שלא להיסחף אחרי הדמויות והעלילה. לא רק שהסרט עשוי בהידוק ומקצועיות, עם צילום ותאורה מסוגננים ופסקול נעים שמכניס את הצופים אל תוך האווירה, גם השחקנים המצוינים תורמים להזדהות עם הדמויות, עם תסריט זורם ודיאלוגים קולחים. "2 בלילה" עוסק לא רק בבעיות החניה בתל-אביב, אלא בעיקר באהבה מזדמנת ובלתי מושגת בעיר הגדולה, שמתקשה להתפתח ולגדול. לא קשה להזדהות עם הדמויות ולאהוב אותן, מאחר והן מזכירות לנו את עצמנו. השפה יומיומית, לא מלאכותית, מחוות השחקנים אותנטיות, והרגעים המרגשים והמצחיקים משתלבים אחד בשני בטבעיות גמורה. זוהי קומדיה רומנטית שהיתה צריכה להיעשות באופן עצמאי ע"י תל-אביבים בני הדור של ברובינסקי וורנר, כדי לספר את הסיפור הזה באופן הזה. זוהי קומדיה רומנטית שמזכירה סרטים אחרים, לטובה, אבל יש לה קונספט ייחודי וסגנון מחמם-לב, כך שבכל צורת הקרנה, אם זה בקולנוע ואם דרך האינטרנט, זהו סרט מומלץ. 


ומה עושים השבוע?

אפשר להקיא ואפשר ללכת ל...

"פסטיבל תחנה מרכזית" מאגד עשרות אמני אינדי מקומיים מהשורה הראשונה ליום אחד.
איפה זה קורה?
הבלוק, ת"מ חדשה, ת"א
17/9 החל משעה 10:00


אנסמבל Yamen מביאים ניחוח תימני ולחוח.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
20/9 בשעה 20:30

מריונטה סול ואמנים נוספים בהופעה חינמית.
איפה זה קורה?
עשן הזמן, ב"ש
19/9 בשעה 20:00

להקת חיה מילר מופיעה עם נדב אזולאי וגיל נמט. רוק צעיר ומרענן ומילים מופלאות.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
14/9 בשעה 21:00

שי שטרן מארח בערב סאטירי את מירה עאווד, ירמי קפלן ויגאל עדיקא, או אם תרצו: "אל תשאל" על הבמה.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
15/9 בשעה 22:30

שב"ק ס' עם אלבום חדש.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
14/9 בשעה 21:30

בלקן ביט בוקס לקראת אלבום חדש.
איפה זה קורה?
זאפה אמפי שוני
17/9 בשעה 21:00

מאיה איזקוביץ שרה, וזה כיף לשמוע.
איפה זה קורה?
דאג וטוני, נתניה
15/9 בשעה 21:30

בלקן במחסן אורקסטרה. מוזיקה בלקנית סוחפת, בחינם.
איפה זה קורה?
קיבוץ בארי
17/9 בשעה 21:00

ריף כהן משיקה את אלבום הבכורה.
איפה זה קורה?
בארבי ת"א
20/9 בשעה 21:30

אלקטרה עושים רוק מקפיץ.
איפה זה קורה?
ההוביט, זכרון יעקב
20/9 בשעה 21:30

אף אחד לא בא לקרולינה? תבואו אתם.
איפה זה קורה?
זאפה, ת"א
14/9 בשעה 15:30


תבלו!
תאוריית הקשר

ב-20/7/64 יצא תקליטון השיר And I love her, שנכלל בתקליט "לילה של יום מפרך". השיר נכתב כמעט בשלמותו ע"י פול מקרטני מלהקת "חיפושיות הקצב". השיר "ואני אוהב אותה" היה לשיר פופולארי מיד עם צאתו, וזכה לגרסאות כיסוי רבות, ביניהן גם של להקת המקוננים. The Wailers הוקמה שנה לפני ע"י כמה נערים מג'מייקה, בהנהגתו של אחד, בוב מארלי שמו. גם להקה זו זכתה להצלחה מיידית בארצם, והיתה מוציאה בלי הרף שירי רגאיי מקוריים, והעניקה אופי של סקא ורוקסטדי גם על הקאברים שהוציאה, ביניהם לשיר "ואני אוהב אותה", ב-1965.


בוב מארלי ומוזיקת הרגאיי שלו פרצו את מרחבי ג'מייקה, והגיעו עד אוזניהם של בוב דילן, ניל יאנג, אריק קלפטון, וכן, גם פול מקרטני. כולם התנסו בז'אנר, שהביא מארלי לדרגת פופולאריות גבוהה גם במוזיקה המערבית של ארה"ב ואירופה. ב-1968 תקע הרגאיי יתד בבריטניה הגדולה, והשפיע גם על פול מקרטני, שכתב את השיר "אובלדי אובלדה", שיצא בשנה זו. פול מקרטני כתב את השורה הפותחת: Ob-La-Di, Ob-La-Da, Life goes on, bra"", בהשפעתו של נגן תוף הקונגה הניגרי, ג'ימי סקוט אמואקפור, שהכיר במועדון ג'אז בשכונת סוהו בלונדון. ג'ימי היה נוהג לומר את המשפט הזה לעיתים קרובות, כמו שאומרים בשבט שלו "יורבה". בשבט זה משמעות המילים "אובלדי אובלדה" היא "החיים נמשכים", Life goes on. מקרטני לקח את השורה הזו, והכניס לשיר מקצב רגאיי.


לאחר ארבע שנים, המשיך פול מקרטני את המחווה לרגאיי עם אשתו לינדה ולהקתו החדשה, "כנפיים", בשיר C Moon. בהופעות הוא גם צועק מידי פעם ביטויים בג'מייקנית כמו "רסטאפרי". בשיר הזה הפך הרגאיי הלבן של אובלדי אובלדה לפופ עם השפעות רגאיי בולטות.


מהימים שרוברט נסטה מארלי עשה קאבר לשיר של מקרטני ועד לימים שמקרטני עשה את C Moon עברו סגנונות שונים בתדר המוזיקלי העולמי ולהקות קמו ונפלו, אך היו אלה שבע שנים בהן הספיק בוב מארלי להביא את בשורת הרגאיי לעולם, לחבב אותה על המוני מערביים ולהשפיע על מוזיקאים רבים, ביניהם פול מקרטני. החיבור בין בוב לפול אמנם רופף, אבל השפעתו של פול על המוזיקה העולמית, בכללה המוזיקה של מארלי, בלתי נינת לערעור, וכמוה גם השפעתו של מארלי על המוזיקה המערבית, ובכללה על המוזיקה של פול מקרטני. אין פלא, אם כך, שכאשר מערבבים שיר אחד של בוב מארלי ושיר אחד של פול מקרטני, החיבור יוצא טבעי עד כדי כך שזה נשמע כמו שיר אחד מושלם.

 
אומרים שהיה פה שמח

יש כאלה שראש השנה לא מספיק להם. הקומדי סטור, למשל, המשיכו את החגים עד אחרי החגים, עם חגים נוספים.


כיבוי אורות

שנה הלכה, שנה באה. שנה שתהיה מעייפת כמו קודמתה. מחרתיים נשב ליד שולחן החג, ונקווה שזה ייגמר מהר, ונחזור אל המרפסת לספור עופות. מה יהיה בשנה הזאת? השד יודע. נקווה שיהיה טוב יותר.

שבת שלום ושנה טובה

2 comments:

  1. אורי, ההוא מ"שמיל"28 בספטמבר 2012 בשעה 10:51

    חביבי, סחתיין על הפוסט, רק נפלה טעות בשם השחקנית של "2 בלילה" - קרן ברגר

    השבמחק
    תשובות
    1. צודק וגם צודק. תוקן וגם תוקן.

      מחק