יום שישי, 21 בספטמבר 2012

אל נורא עלילה

 

הייקו לשבת

את הריץ' את הרץ'
את הריץ'-רץ' נפתח 
ונראה עולמות משונים!  
                       
         גיל הפדופיל מחליף את יובל המבולבל.
.
מה העניין?
בעניין יום כיפור



ביום שלישי בערב, אחרי הסעודה המפסקת, נתחיל בתענית כמו יהודים טובים ונתחנן בפני אדושם שיואיל לסמן ציון עובר ליד השם שלנו בספר שלו: בני תמותה - יומן אירועים תשע"ב. בשביל להיות יהודים טובים כמו שצריך וכדי לכפר על כל הפשעים והעבירות הקלות שצברנו השנה, נשתדל לא לפתוח את המקרר 25 שעות. לכבוד יום כיפור, הדיבוק בדק ומצא איך הולך להיות הצום הבא עלינו לטובה.
18:22 נגמרה הסעודה המפסקת. עוד דקה מתחיל הצום. מצחצחים שיניים ושותים מים, מכבים את האורות ומדליקים אור אחר. נרות זיכרון דולקים בדד, לזכר כל הקרובים, החללים והנספים שנרצחו ע"י הנאצים ועוזריהם ובפעולות האיבה. רינה השכנה שוב מדליקה את הרדיו.
18:23 אווירה של חג באוויר. יום הכיפורים נכנס רשמית. נהגים עדיין ממהרים בכבישים לביתם, לחבק את רעייתם ואת ילדיהם האהובים, ולומר גמ"ח.
18:30 הכבישים מתרוקנים. ילדים מוציאים את האופניים, ועושים רעש. שתי מכוניות חולפות ביעף. כופרים.
18:50 החושך יורד. השקט יורד על הרחובות. על הכבישים הולכות משפחות שלמות על טפיהן, צועדות במפגיע רק על הכביש, לבושות לבן. הילדים עושים רעש עם האופניים והקולגות, התלתי-אופן למיניהם. ילדים טובים, ילדים רעים, ילדים של החיים.
19:35 הבטן מתחילה לקרקר. היינו צריכים לאכול יותר בארוחה מפסקת. עכשיו רוצים סנדוויץ', ואי אפשר.
19:45 פותחים עיתונים של חג. כתוב הרבה על מלחמת יום כיפור. זה היה מזמן, ובכל זאת בעיתון. כל העיתונים מלאים רק בזה. וואלה יופי. פותרים תשחץ.
20:00 היינו צריכים לאכול יותר בארוחה מפסקת. שקט בחוץ, רגילים לרעש של המכוניות ופתאום שקט. סופר אמריקאי, תשע אותיות?
21:00 מה, רק תשע? אבל הספקנו מלא... משעמם. הולכים לישון, מוקדם מהרגיל.
10:30 קמים. רוצים לצחצח שיניים, אך עוצרים בחריקת בלמים לפני הכיור. אסור. הולכים לשירותים, ומדליקים את האור בטעות. עבירה שיש עימה קלון. בושה.
10:45 מחליטים לצאת לסיבוב דאווין בבתי-כנסת. יוצאים מהבית. חם מידי. חוזרים מיד. מי אמר שכבר חורף? מסתכלים על השעון, והמחוג בשעון חורף. הזמן לא זז.
11:10 קוראים ידיעות אחרונות, ישראל היום, הארץ, מעריב (מוסף אחרון של יום הכיפורים. לעולם לא עוד), ראש 1, הניו-יורק טיימס, קוריירה דלה-סרה, הסאן, א שארק אל אווסאט, דיסני וישראל פוסט. בכולם יש רק כתבות על מלחמת יום כיפור. עוברים לתשחץ. מילת שלילה?
12:05 משחקים טאקי.
12:45 פוקר.
13:15 שש-בש.
13:55 "תופסת מאכלים".
14:20 ארץ-עיר. מאכל באות טי"ת?
15:05 קוראים ספרי בישול. הפרק של העוגות סוחף את הקורא.
15:20 חולשה מתפשטת בכל הגוף. קשה לקום. אין בשביל מה לקום. אין משמעות לחיים. המוח מתערפל. אין חמצן. אין מים. אין קמח. הולכים לישון.
15:40 רינה השכנה צופה בדי-וי-די של שרק בפול ווליום. שיקסע.
15:45 יוצאים לחלון ובוהים בנוף. ילדים בחופשה משחקים תופסת על הכביש, עם האופניים. מחלונות הבתים צצים פרצופי השכנים, שעומדים ומביטים בילדים שבכביש, חיוורים ונטולי הבעה. לאחר חמש דקות מציצים בשעון ורואים שעברה רק דקה. הולכים למטבח.
15:47 פותחים את המקרר. לא בשביל לאכול חלילה, לא נישבר, רק בשביל להביט במוצגים. העגבניות יפות השנה, גם יקרות, שווה להתענג על כל ביס. בצאת החג נתענג, מזכירים לעצמנו. בינתיים מתייסרים.
15:52 אין טלוויזיה, אין אינטרנט, אין רדיו, אין טלפון, אין אוטו. נאלצים לדבר עם בני הבית. אז מה עבר עליכם בשנה האחרונה? אנחנו שואלים את קרובינו. לא הרבה, עונים. משוחחים על טלוויזיה. ואוכל.
16:17 הזמן עובר. רק עוד שלוש שעות ושתי דקות. יוצאים החוצה לשאוף אוויר. בחוץ פוגשים את רוויטל השמנמנה. "היום הסתכלתי לבני בעיניים", היא נרגשת, "וגיליתי שיש לו עיניים בצבע כחול, מתי נגמר יום כיפור?"
16:45 הולכים לבית הכנסת, מה כבר יכול להיות? הכבישים חסומים בילדים ומשפחותיהם הלבנות, אז עוברים למדרכה ממול.
17:00 אל נורא עלילה, ממלמלים הזקנים. ניגשים לאחד הזקנים ומציצים בספר שלו. הוא מגיש לנו ספר, ומראה לנו איפה לקרוא. עוקבים אחרי מלל החזן בעל המבטא העיראקי, שמיד משתתק, וכל הקשישים ממלמלים מתחת לשפם. מדפדפים בבהלה בספר הלוך וחזור, ולאחר שתי דקות מתעורר החזן לחיים, וכולם זועקים: קדוש! קדוש! קדוש! וממשיכים למלמל, ולהתנועע חרש. בורחים משם בחסות ילדים קטנים, שזוחלים על הרצפה לחפש סוכריות.
17:40 חוזרים הבית. שקט בבית. הולכים לישון.
18:10 קמים. קוראים עיתון, להתעדכן קצת בחדשות. גורודיש הזה, מה הוא חשב לעצמו?
18:35 נהיה קר. מתעטשים. בולעים את הנזלת בטעות. עבירה מס' 2.
18:42 מלקקים את כף היד. קצת מלוח.
19:05 מכונית ראשונה חולפת בחוץ. יש רבע שעה, והם כבר נוסעים? כופרים ב'השם'!
19:10 עוד מכוניות, וילדים עדיין על הכביש. סכנת נפשות. ילדים, קישטה. נגמר יום כיפור. כמעט.
19:15 בידיעות אחרונות הצום נגמר עוד חמש דקות. בישראל היום עוד ארבע דקות. הולכים עם ביבי.
19:16 עוד שלוש דקות נגמר הצום. מרתיחים מים לקפה.
19:19 יום כיפור נגמר. אפשר להדליק את כל האורות בבית ולאכול כאילו אין מחר או כאילו יש מחר שואה.
19:30 הכביש סואן. הטלוויזיות של השכנים צווחות. רינה שמה עומר אדם בפול-ווליום. מהדורת החדשות מתחילה. שמונים פצועים באופניים, עשרים ושתיים יולדות. אחמדינג'אד תקף באטום. ילד נדרס בכוונה, אבל הנהג הביע חרטה. השמיים היו קרועים לרווחה, אז הסליחה התקבלה. גמר חתימה טובה!
אבינו מלכנו/ שלמה גרוניך

אבינו מלכנו
חננו - עננו!
אבינו מלכנו
חננו - עננו!
כי אין בנו מעשים!

עשה עמנו צדקה וחסד
והושיענו.



תראו מה זה



מתי בדיוק נגמר הצום? דפנה פילצקי ותומר הלדשטיין מסתמכים על הכתובים.

 
דיבור בצד 


                  


א': אהלן.
ב': היי, גמר חתימה טובה.
א': גמר חתימה טובה.
ב': ו... סליחה.
א': על מה סליחה?
ב': סתם, יום כיפור, אומרים סליחה.
א': אה, אתה סתם אומר סליחה יעני.
ב': כן, מה? אני צריך לבקש סליחה?
א': לא.
ב': נו, אז מה אתה רוצה?
א': יעני, אתה לא זוכר.
ב': מה?
א': מה מה? אז, בפורים.
ב': מה, שקראתי לך קמצן וזה?
א': גם, כן.
ב': אה, לא התכוונתי, אחי.
א': לא התכוונת?
ב': מה, נעלבת כאילו?
א': נעלבתי אז, גם עכשיו.
ב': טוב, סליחה.
א': לא סולח.
ב': מה לא סולח?
א': לא סולח, לא שוכח.
ב': כולה מילה.
א': מילה פוגעת, מילה.
ב': סליחה.
א': לא סולח. אפילו שכחת ממקודם, אז מה אתה משחק אותה?
ב': לא ידעתי שזה כזה... מה אתה רגשי... טוב, סליחה.
א': אתה עוד חייב לי 20 שקל מאז.
ב': על מה?
א': אתה יודע על מה.
ב': לא... טוב, אני אחזיר לך אחרי החג.
א': כרגיל, דוחה. מפורים אתה חייב לי, מפורים.
ב': עכשיו אתה רוצה שאני אחזיר לך? עכשיו? בחג? בבית-כנסת? ביום כיפור?
א': איך שהשופר תוקע את התקיעה שלו הכסף פה אצלי ביד, כיף?
ב': בלי נדר. אחרי החגים. אם ירצה השם.
א': הוא ירצה, הוא ירצה, תאמין לי שהוא ירצה.
ב': אין לי כסף עלי, נו.
א': קמצן. כילי.
ב': אני קמצן?
א': מה, נעלבת?
ב': לא.
א': סליחה.
ב': אוי, באמת. יש מלחמה ואתה נטפל לקטנות?
א': איזה מלחמה? מה אתה באש?
ב': מי באש?
א': מה?
ב': לך לעזאזל.
א': דפוק.
ב': גמר חתימה טובה.
א': גמר חתימה טובה ו... סליחה.


שירה בציבור           



בארצנו רווית המלחמות, יום הכיפורים הוא לא רק מועד לתענית ולסליחות, הוא גם יום זיכרון למלחמה שהותירה בחברה הישראלית את הצלקת העמוקה מכולן. מלחמת יום הכיפורים. מי"ה. המלחמה ההיא. המחדל. האסון. המלחמה שהולידה את הסכם השלום עם מצרים ושלושה שירים בתקליט של לאונרד כהן... כן, גם זה היה.
שש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, לאונרד כהן היה טרובדור יהודי, קנדי שעבר לארה"ב והקליט שם שירים שקטים, אך לא פשוטים, כמו סוזאן וכמו ציפור על תיל. אבל למרות היותו יהודי, כהן לא שש יותר מידי לאור המדיניות של הגברת הזקנה, הקשוחה והשמרנית, גולדה מאיר. הוא ביקר את החזקת השטחים הקנאית של ישראל, שלא היתה מוכנה לדבר עם אנואר סאדאת אפילו מילה, למרות שזה האחרון עשה לא פעם "פססס..." לכיוון של גולדה ודיין, שמצידם התעלמו כאילו היה זבוב טורדני ותו לא. המחדל הגדול של מי"ה הוביל לשלושת אלפים הרוגים ולהקמת וועדת אגרנט, שהתעלמה מהדרג המדיני, למרות שהגברת מאיר היתה האשמה העיקרית במותם של אלפי החיילים, בעצם השאננות הקנאית שלה. גולדה וחבריה הגנרלים מנופחי החזה התעלמו מאותות השלום התכופים ששיגר הנשיא המצרי, שכבר היה מוכן למשא ומתן, ומשלא נענה פתח במפתיע במלחמה שנתנה סטירה מצלצלת לכל חברי הממשלה, והותירה פצע פתוח (שצלקותיו נשארו עד היום) בחברה הישראלית.
בגלל המלחמה ההיא, העיזו יותר אנשים לבקר את הממשלה (ולהחליף אותה) ואת הצבא. אולם, באותו זמן לא היה פנאי לשאלות - המדינה היתה במלחמת קיום. ביום כיפור, יום שבת, בשעה 2 בצהריים, פילחה צפירה עולה ויורדת את דממת הכבישים הריקים והוציאה מבתי הכנסת את המוני בית ישראל, ישר אל הקרבות בחזית הסורית והמצרית. קהלני, גורודיש ושרון הובילו אחריהם את כל כוחות הסדיר והמילואים, נתנו מכות וספגו מכות. בימים הראשונים למלחמה היה הצבא שק חבטות, בניגוד לכל תחזיות השאננות, שנגמור אותם צ'יק צ'ק כמו בששת הימים. מלחמת יום כיפור העמידה את ישראל בפני עובדה חדשה, שאנחנו לא בלתי מנוצחים כמו שחשבנו. 'קול ישראל' אמנם שידר ידיעות שקריות להעלאת המורל, בדומה לרדיו קהיר, אבל בשטח המצב היה קטסטרופה. ואם בימי ההמתנה למלחמת ששת הימים חשבנו שנלך פייפן, הפעם ההרגשה שתל-אביב בסכנה היתה מוחשית יותר, וגולדה כבר חשבה להשתמש בנשק הגרעיני. הדיווחים מהחזית בימים הראשונים לא בישרו טובות, והמוני החיילים אפופי האבק ואבק השריפה הרגישו את זה יותר מכולם.

                         "הגעתי, אפשר להתחיל בהצגה".
מלחמת יום כיפור הכתה בהלם גם את יהדות העולם. מדינת היהודים הקטנה והצעירה, שמצאה עצמה נתונה להתקפה רצחנית משני כיוונים בעיצומו של יום הכיפורים, עוררה הזדהות גם עם אלה שביקרו את מדיניותה עד כה, ביניהם גם לאונרד כהן. מול הדיווחים בטלוויזיה האמריקאית והכותרות בעיתונים, כהן לא יכול היה לשבת בשקט, וטס לישראל על-מנת להתנדב בקיבוצים, בחשאי עד כמה שאפשר. באותו זמן זמרים ישראלים גויסו למילואים או התנדבו, בשביל להופיע בפני החיילים בחזית ולעודד את רוחם השפופה. בין האמנים הרבים היו גם מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא, שהופיעו כצוות הווי ובידור בפני החיילים, עם חומרים שלהם וחומרים של שלישיית התאומים (השלישייה המקורית כללה את פופיק, אושיק וחנן גולדבלט, כשבהופעות בחזית החליף מתי כספי את גולדבלט). צוות הזמרים נלקח מידי יום לחצי האי סיני, וחזר בערב תל-אביבה. יום אחד, ישבו הזמרים בקפה 'פינתי' בת"א, וראו מולם את לאונרד כהן, שבדיוק הגיע לארץ. וכך סיפרה אילנה רובינא לימים:
"ישבנו בקפה 'פינתי' בתל אביב - מתי, אושיק, פופיק ואני - והתארגנו להופעה, ואושיק אמר: 'האיש הזה שיושב שם לבד דומה לליאונרד כהן'. אמרתי לו: 'היית מת', אבל הוא אמר: 'בחיי שזה ליאונרד כהן'. הוא ניגש אליו ושאל: 'אתה ליאונרד כהן?' והאיש אמר: 'כן'. הזמנו אותו לשבת אתנו, אמרנו לו שאנחנו זמרים ושאלנו מה הוא עושה בארץ. הוא אמר: 'שמעתי שיש מלחמה אז באתי להתנדב לעבוד בקיבוצים בקציר ולשחרר כמה חבר'ה לצבא'. אמרנו לו שעכשיו אין קציר והצענו לו לבוא להופיע איתנו, אז הוא אמר שהוא פציפיסט. אמרנו לו שאנחנו לא נלחמים אלא מופיעים אז הוא אמר שאין לו גיטרה. צלצלנו לעודד פלדמן, שהיה קצין התרבות של חיל אוויר, ותוך שנייה היתה גיטרה. ככה הסתובבנו בין המוצבים כמה חודשים, החיילים פשוט לא האמינו. זה היה בתקופה שהוא היה אליל בארץ, וגם הוא נורא התרגש. ליאונרד היה אז בשיא הפופולריות שלו, הנוער העריץ אותו. כשהחיילים שמעו שהוא בא להופיע בפניהם, הם חשבו שעושים מהם צחוק. כשהגיע איתנו היתה התרגשות שפשוט קשה לתאר. זה היה מחזה סוריאליסטי".
לאונרד כהן, בבואו להופיע בפני החיילים, הגיב למבטי התמיהה שלהם: "כששמעתי על המלחמה החלטתי להגיע לישראל ולהתנדב לעבודות בקיבוץ. אבל מהר מאוד הבנתי שאביא יותר תועלת אם אופיע אתכם כאן."

                         "מי זה המשעמם הזה? איפה סילביה המשתוללת?"


ואכן, מעתה והלאה, במשך חודשיים, הופיע לאונרד כהן בפני החיילים בסיני, כשבערב הוא חוזר לחדרו הצנוע במלון "גת", למרות שהצבא הציע לו להתאכסן בסוויטה. לאונרד כהן מאז ומתמיד היה סגפן, וברח מגינוני הכוכבות (עד שבשיא הצלחתו עבר להתגורר חמש שנים במנזר), והעדיף למלא את מה שצו ליבו הכתיב לו, ולהעלות את מורל החיילים העבריים כאחרון הזמרים באותה תקופה. לכתב "להיטון" אמר: "הסתפרתי במיוחד כדי שהעיתונאים לא יזהו אותי, אבל אם כבר זיהיתם אותי אז כדאי שתציינו שאני מעדיף אכסניה על מלון." לאונרד כהן היה האטרקציה של הלוחמים בסיני, שהופתעו להיווכח שהם הקהל הפרטי שלו, בהפוגה מהתופת, באמצע שדה הקרב. הם התכנסו במעגל, ואחד החיילים היה מחזיק מולו מיקרופון, כשלאונרד פורט על גיטרה ושר את שירי הטרובדור שלו. לפני ששר את השיר "So Long Marianne" , אמר לחיילים: "את השיר הזה צריך לשמוע בבית, כשיד אחת אוחזת כוסית משקה והיד השניה מחבקת אישה אהובה. אני מאחל לכם שבקרוב תהיו במצב הזה."
לא כולם חזרו הביתה, ואלה שחזרו, שבו בעיניים כבויות. המלחמה הארורה ומראה הלוחמים בחזית השפיעו גם על לאונרד כהן, שכתב לפני אחת ההופעות את השיר "Lover, Lover, Lover" – כשחלק מהשיר מאולתר ממש תוך כדי הופעתו השניה עם מתי כספי. וכך כתב לאונרד כהן בשיר:
And may the spirit of this song/ May it rise up pure and free/ May it be a shield for you/ A shield against the enemy.
                                       

לאחר שנגמרה המלחמה, חזר לאונרד כהן לארה"ב, שהיתה עסוקה בוויטנאם ובפרשת ווטרגייט, והמלחמה במזה"ת לא נתנה לו מנוח. הוא ניגש לאולפן ההקלטות, והקליט את האלבום "New Skin for the Old Ceremony", ובו שירים בהשפעת המלחמה. מלבד השירLover Lover  Lover, כתב כהן גם את השיר "There is a war", בו התייחס לשינוי שעבר מפציפיסט שקורא לישראל להחזיר את השטחים הכבושים – לזמר שמופיע במוצבים בסיני; לקונפליקט שלו כאבא לילד בן שנה, בעודו יוצא למלחמה; למלחמות הפנימיות, האישיות והבין-אישיות שמקיפות אותו. גם השיר הזה נכתב בסיני, בעיצומה של המלחמה, אולי בחזית ואולי במלון "גת", והוא מלמד במשהו על לאונרד שנע בין אידיאולוגיה לצו מוסרי פנימי, ועל אהבותיו ומלחמותיו.

                         "אני מתצפתת פה על המצרים, רוצה לזרום אלי לאוהל?"

יש מלחמה בין עניים לעשירים/ יש מלחמה בין האישה לגבר/ יש מלחמה בין אלה שאומרים "יש מלחמה" לאלה שאומרים שאין/ אולי תחזור למלחמה? היא רק פורצת.
חי כאן עם אישה וילד/ המצב הזה גורם לי חוסר שקט/ "מבחינתך זאת אהבה מבחינתי שירות חובה," היא אחרי צועקת/ אולי תחזור למלחמה? קפוץ לקלחת/ אולי תחזור למלחמה? נרעד ביחד.
ואת שונאת את השינוי שלי, הייתי פעם גבר מנומס/ כזה שבקלות נשלט, כזה שבקלות מובס/ שלא מבין בכלל שיש כאן מלחמה/ אולי תחזור למלחמה? אל תרגיש לא נוח/ אולי תחזור למלחמה? תתחתן, בטוח.
יש מלחמה בין עשירים לעניים/ מלחמה בין הגבר לאישה/ מלחמה בין הימין לשמאל, בין השחור ללבן/ מלחמה בין הזוג לפרט/ אולי תחזור למלחמה? קצת תישא בנטל. אולי תחזור למלחמה? היא רק פורצת. אולי תחזור למלחמה? ונתחשבן כבר.
                                                                תרגום: קובי מידן.


לאונרד כהן לא ידע איך צריך להתנהג בזמן מלחמה, כפי שאפשר ללמוד מריאיון שנתן. אבל מי יודע? עם השאלות האלה חזר לארה"ב להקלטת האלבום, שנחתם בשיר "מי באש" – "Who By Fire?"
השיר מבוסס על הפיוט "ונתנה תוקף" שמושר בימים הנוראים, ומתאר את אפסות האדם אל מול האל והעולם ואת היראה הגדולה מהדין האלוהי. כהן, שנע תמיד בין אמונות, בין יהדות לבודהיזם, התרגש מאימת הקטסטרופה שאיימה על היהודים בישראל בעיצומו של יום כיפור, כשבבתי הכנסת שרו את "ונתנה תוקף". כאשר נפתח ספר הדין של מעלה, נקבע על פי האמונה היהודית מי יחיה ומי ימות, ומי לפה ומי לשם. החוויה הקולקטיבית היהודית של הגלות, של מזרח אירופה והשואה, משאירה את היהודים בחרדה קיומית גם בימי חול, אך ביום הכיפורים החרדה רבה כפליים. כל אדם ניצב בין החיים לבין המוות, וביום הדין, כפי שאומר הפיוט, גורלנו נחתם.


"בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון/ כמה יעברון וכמה יבראון/ מי יחיה ומי ימות/ מי בקיצו ומי לא בקיצו/ מי במים ומי באש/ מי בחרב ומי בחיה/ מי ברעב ומי בצמא/ מי ברעש ומי במגפה/ מי בחניקה ומי בסקילה/ מי ינוח ומי ינוע/ מי ישקט ומי יטרף/ מי ישלו ומי יתייסר/ מי יעני ומי יעשיר/ מי יושפל ומי ירום..."
דת מרגיעה היא היהדות. עם הפיוט הזה ניגש לאונרד כהן לגיטרה, והלחן כמו זרם מעצמו, מושפע מתפילות בבתי הכנסת ומלחנים יהודיים של דורות. בעיבוד השיר, הוסיף כהן כלי נגינה מזרחיים, מערבב בין עוד לכינורות, בין המצרים בסיני לחוויה היהודית של היהודי הנרדף, שגם בישראל מוצא עצמו שואל: And who shall I say is calling?


במזרח התיכון הוחלט על הפסקת אש, והמלחמה נגמרה. צוות ההווי ובידור המשיך להופיע גם לאחר המלחמה במשך תקופה קצרה, והקליט את השיר "אין לנו מילים": "מה שהיה היה, מה שיהיה יהיה/ לא צריך לדאוג, בסוף תמיד יוצאים מזה/ זה לא להאמין - ממש כמו חלום/ על אפם וחמתם נחיה פה בשלום." אז לקח זמן עד שנחתם הסכם שלום, ובינתיים התבררו מימדי המחדל ונוכחנו לדעת שלסאדאת היתה אותה כוונה, לחיות בשלום על אפה וחמתה של הממשלה הישראלית. הדי המלחמה עדיין נשמעו בחלל האוויר, כצליל דק וגבוה באוזניים לאחר שנגמרה המהומה, והחברה הישראלית התפנתה ללקק את פצעיה. היתה זו נקודת שבר, שהובילה להתפכחות מהערכים הישנים ששלטו בהגמוניה, ואפילו הביאו את הגבעתרון לבצע את הפיוט "ונתנה תוקף", ע"פ לחן של יאיר רוזנבלום. מאז ואילך המשכנו למלחמותינו שלנו, הפנימיות והחיצוניות, עד היום.
ולאונרד כהן? הוא חוגג היום יומולדת 78, שלוש שנים אחרי שביקר בישראל. ב-24/9/09 הופיע באצטדיון ר"ג "בשביל השלום". הוא פנה לצופים, ואמר: "אני גאה להיות כאן הערב, לשיר ולנגן למען השלום. תודה רבה חברים, כל-כך טוב לראות את כולכם, מה טוב עליך יעקב במשכנותיך ישראל." בסיום ההופעה בירך את הקהל הישראלי, וככהן בין יהודים הוסיף גם את ברכת הכוהנים. עם הקדמה מצוינת של נגן הבנדוריה חאבייר מאס, שר לאונרד כהן את השיר "מי באש?", 36 שנים אחרי המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, במדינת ישראל שעודנה רדופת מלחמות, וקרא לשלום ולתקווה. אז יומולדת שמח, לאונרד, וגמר חתימה טובה.    

 
היכן התרבות



פעם, ממש לא מזמן, למדו שלושה חברים בקורס של אבי נשר במגמת התסריטאות ב"סם-שפיגל": יובל מנדלסון, יהונתן בר-אילן ונדב הולנדר. הגיע הרגע, ומועד הגשת פרויקט הגמר בצבץ באופק. מניסיון, בתי הספר לקולנוע דוגלים במוטו: אם אין לך משהו חשוב לומר, עדיף שלא תעשה סרט. וכשאומרים "משהו חשוב" מתכוונים לחפירה בעוולות הכיבוש ובקורותיהן של משפחות לא מתפקדות. אחרת, בשביל מה להשקיע כל-כך הרבה זמן, כסף ואופטלגין? אבל ליובל מנדלסון משייגעץ היו תוכניות אחרות. הוא תפר עם חברו יהונתן בר-אילן תסריט לקומדיית אימה טראשית במיוחד, בסגנון הבי-מוביז האמריקאיים (עם ניחוח מקומי), והתסריט "חתולים על סירת פדלים" זכה להתלהבות מצד אבי נשר, שעודד אותם לצאת לצילומים כנגד כל הסיכויים, בלי תמיכה מקרנות ובלי כסף. בר-אילן הפיק ומנדלסון והולנדר ביימו (והלחינו את הפסקול). באופן אירוני, דווקא בפסטיבל קולנוע דרום, שמתאפיין ברצינות תהומית בעיסוק קולנועי בפריפריה ובנושאים חברתיים ופוליטיים, הוצג הסרט לראשונה וזכה לתגובות אוהדות במיוחד, שהובילו אותו בסוף מרץ אל בתי הקולנוע המסחריים. עכשיו יוצא הסרט ב-DVD, לטובת כל מי שלא הספיק לצפות בקאלט בפוטנציה, שכמו "כלבת" ו"מורעלים", מצעיד אותנו צעד וחצי לעבר קולנוע של מדינה נורמלית.



עלילת הסרט "חתולים על סירת פדלים" פשוטה למדי: זוג תיכוניסטים (מיכאל מושונוב ודנה פרידר) יוצאים לחגוג חצי שנה של זוגיות בשיט רומנטי בירקון המזוהם של 1994, בחברת החתול שלה. אלא שמהרגע שהחתול נופל למי הירקון, הכל משתבש. הוא הופך למפלצות לא נעימות בכלל (כתוצאה מהדלפות רדיואקטיביות של בעל מתחם השכרת הסירות, שמואל וילוז'ני) ופוגע גם בזוג הצעיר, אך חבורת צופי ים פרועה במיוחד נחלצת לעזרתם, בקושי. הסיפור כולו מסופר בסיפור מסגרת מבעד לעיניו של ילד בן 8, שמספר לסבו את עלילת הפלאים הזו, כאילו יצא מהסרט "הנסיכה הקסומה". ולא רק הסרט הזה הוא האזכור היחיד שעולה מהצפייה ב"חתולים". השפעות הבי-מוביז וסרטי הטראש ניכרות היטב בסרט העצמאי הזה, והוא חובבני במודע, אבל עשוי במקצוענות וברצינות (אולי חוץ מהפרופס).


הסרטים העצמאיים שצצים על המסך בזמן האחרון מתאפיינים בקו ברור: לא היה להם שום סיכוי לקבל כסף מקרן קולנוע בשלב הסינופסיס (תקציר התסריט). סרטי קומדיה ואימה, שמתכתבים עם בי-מוביז אמריקאיים (ולא עם קולנוע צרפתי מסוגנן), ומספרים על נערים שחתולים רדיואקטיביים גורמים למעיים שלהם להישפך החוצה (ולא כתוצאה מפגז), נדחים ע"י לקטורים בתואנה שהם לא רציניים. אבל, כמו שאומר יובל מנדלסון, "יש אלפי בני נוער ועוד אלפי בני נוער בנפשם, כמונו, שמשוועים לקצת דם, חולרה, ניבולי פה וקונצים בקולנוע שלהם, שרוצים לבוא לקולנוע בשביל לבלות ולהתבדר." וכמו רוב הסרטים העצמאיים בארץ, גם הסרט הזה יצא כנגד כל הסיכויים, מתוך תמימות והליכה נגד הזרם, ולא יתמודד הערב על פרס בטקס פרסי אופיר. אז אם אתם כופרים, פרגנו לעצמכם את הדי-וי-די של הסרט ביום כיפור. ואם אתם יראים את השם, צפו בסרט אחרי תקיעת השופר, לפני שיודיעו בחדשות שפרצה מלחמה עם אירן ביום כיפור. כי "חתולים על סירת פדלים", הוא אחרי הכל, לא מתהדר במילים גדולות. הוא פשוט פאן טהור.


ומה עושים השבוע?

אפשר לזרוק אבנים על אמבולנסים ביום כיפור, ואפשר ללכת ל...

ויתרתי ובוא לבר, להקות נונסנס-פאנק מקומיות, משתפות פעולה.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
27/9 בשעה 23:00

לייזר לויד ואפרים שמיר בפאנק ובלוז יהודי.
איפה זה קורה?
הצוללת הצהובה, ירושלים
27/9 בשעה 22:00

יהונתן גפן במופע חדש.
איפה זה קורה?
זאפה ירושלים
22/9 בשעה 22:00

טל כהן שלו מנעים את החיים.
איפה זה קורה?
תיאטרון תמונע, ת"א
22/9 בשעה 22:00

אלון עדר ולהקה ומוזיקה מעולה.
איפה זה קורה?
אברקסס, ת"א
23/9 בשעה 22:00

פופר של חנוך לוין בבימוי מוני מושונוב.
איפה זה קורה?
תיאטרון הקאמרי, ת"א
26/9 בשעה 21:00

ערב מיוחד ללהקת רד הוט צ'ילי פפרז.
איפה זה קורה?
סינמטק חיפה
21/9 בשעה 22:00

דודו טסה מתייצב עם האלבום "סחרחורת".
איפה זה קורה?
זאפה ת"א
27/9 בשעה 20:30


תבלו!
תאוריית הקשר


לפני שבועיים דווח כאן בהרחבה ובמקצועיות רבה על העבודות של רועי כפרי ווניה היימן, שהפרויקט המשותף האחרון שלהם היה פרסומת לאפליקציה בהשתתפות בר רפאלי. מה שמאפיין את הפרסומת הזאת, מלבד הצילום, הבימוי והמוזיקה (שאופיינים לשניהם) הוא הקליפ, שמתאר במילים מה הדמויות עושות, וגם משתמש באותו הקול ששר כאשר שחקנים אחרים שרים. לטס טייק א לוק.


וניה ורועי לא המציאו את הגלגל, האדם הקדמון המציא אותו, אבל הסגנון הזה לא חדש במחוזותינו. גם ב"ארץ נהדרת" עשו בו שימוש בסדרת הקליפים של דמות הכתב המזמר, בן עפרוני, בכיכובו של אלי פיניש, שיצא לסקר שוד בנק, קטטה אלימה ואת הקרב על תל-חי.


בגולה זכה הסגנון הזה לגרסאות אינטרנטיות עצמאיות, שלקחו קליפים והלבישו עליהם חיקוי מדויק ככל האפשר של הזמר המקורי, כשהחקיין מתאר אחד לאחד, פחות או יותר, מה הולך על המסך בקליפ. לפעמים הקליפ המקורי מגוחך ומנותק לגמרי מהשיר, מה שתורם כמובן לפארודיה להיראות אטרקטיבית יותר. בקליפים בהם מתרחשים הרבה אירועים על המסך, הפארודיה עובדת יותר טוב. 


בארץ המובטחת גויר הסגנון הזה בעיקר בזכות נתן סבן, שהביא חקיינים מעולים לבצע פארודיות על קליפים עבריים, שמתארות מה הולך בקליפ באופן סאטירי ומטופש כאחד. בעקבותיו, החלו משתמשי יו-טיוב אחרים ליצור פארודיות מעין אלה, לרוב פחות מוצלחות. בין הטובים שבקליפים האלה, אפשר לציין את אתניקס, דודו אהרון, הראל סקעת, עומר אדם, ישי לוי, לירן דנינו וצוות התוכנית "חי בלה-לה-לנד".


תיאור מעשי הדמויות בקליפים, החיקוי המדויק ולפעמים גם תנועות השפתיים המותאמות לשחקנים וזמרים אחרים, הם חלק מהמאפיינים של סדרת מערכוני הקליפים האלה. היה זה סגנון אינטרנטי בעיקר, עצמאי לרוב, שהיה בשיאו תקופה קצרה, לפני שנתיים-שלוש. עד שהטרנד הבא יגיע, אפשר לחזור גם לצביקה הדר, גלית גיאת ודפנה דקל, במסגרת מופע מחווה לצדי צרפתי, על שלל השטיקים המוזיקליים והכוריאוגרפיים האופייניים לעבודותיו, שכמו הקליפים האחרים, חושפים את הריקניות מתוכן של שיטת העבודה הקפדנית ואת אחורי הקלעים, ומציגים בלעג, אך עם הרבה חן, את מה שכלפי חוץ נראה כמו שואו מושקע, אך במבט סאטירי נראה כאוסף של תנועות מבוימות היטב ליצירת שואו.

 
 פריים גנוז


אומרים שהיה פה שמח



מי שאין לו סבלנות להעביר את יום כיפור בתענית עם אלפי כתבות על המלחמה ההיא, יכול לקחת סרטים בווידאומט או בספריית הוידאו. יש שם הרבה קלטות. גם אדיר מילר ושלישיית "מה קשור" התכחשו למסורת אבותיהם, ועטו על ספריית הוידאו.


כיבוי אורות

מחר בלילה עוברים לשעון חורף, וביום שלישי מתחיל יום כיפור. לרגל החג, הדיבוק מבקש סליחה מכל מי שפגע בו, מכל שניים וחצי הקוראים, ומכל מי שראה עצמו נפגע מהדברים שנכתבו כאן (חוץ מפוטין).

שבת שלום, שבוע טוב, צום קל (או מועיל וקשה) וגמר חתימה טובה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה