יום שישי, 28 בספטמבר 2012

סוף הדרך

 

הייקו לשבת

בינבה, בובי ופונפון
יוצאים למסעות 
ומתנגשים במשאית קירור בכביש הערבה.  
                       
                 רמי תיזמן 25 דקות. תודה, רמי.
.
מה העניין?
בעניין המוות


פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא בן תמותה, ומת. פתאום הוא רואה את מלאך המוות לשניה וחצי בכביש גהה, נוסע על האופנוע עם גלימה וחרמש, בדרך לאיזו תאונה של חיילים בחופשה או לאיזה כימותרפיה כושלת באיכילוב. ברגע הזה, כשהוא חולף להרף עין על האוטוסטראדה, מבינים פחות או יותר שגם אנחנו בני תמותה, רקמה אנושית אחת חיה, גרגרי אבק ברוח, עפר ואפר, חתיכת בוץ מתוחכם. אנחנו הולכים למות, ועוד לא שילמנו את השכ"ד והחשמל.

מידי פעם שומעים על איזה ברנש שהלך לעולמו, והשאיר בעולמם את קורביו ומכריו, שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, למרות שחלקם גם יבואו לאזכרה. במקרים נדירים שהמנוח היה איש חשוב יחסית לבני תמותה רגילים, גם שרים כמה שורות על הקבר הפתוח. למרבה הצער, בלוויות בלי מצלמות מסתפקים רק בקדיש, זורקים את הגופה לבור, והולכים לאכול בורקסים, אבל הלוויה עצמה משעממת את הצופים ואת הנקבר, בלי תוכנית אומנותית ובלי מוזיקה טובה. בנקודה זו בחייו תוהה הגוסס, אם אמנים מופיעים בחתונות, למה הם לא מופיעים בלוויות? מי עושה לוויות? אייל גולן (אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות)? אסף אבידן (die Why do we have to)? קובי פרץ (בלבלי אותו)? כרגע, אמנים לא עושים לוויות, וחבל. דווקא יכול היה להיות נחמד. ומה תלבשנה הנשים ללוויות? למה איילת זורר לא מדגמנת שמלות ללוויה? ומה יוגש בקייטרינג של השבעה? ומה קורה לנשמה אחרי שהיא עוברת לעולם שכולו טוב? האם בעולם הבא יש תשובה מלאה, טוב אינסופי, גפן, תאנה ושולחן פינג-פונג? או שהתאגידים שולטים? אלפי שאלות.

אם כך ואם כך, למת זה לא ממש משנה. כשנמות, ניאסף אל אימותינו ונפגוש את זוהר ארגוב, או שניאכל ע"י תולעים ותו לא. ומה הספקנו בחיים? לא רלוונטי. מסקנה: לא למות. ואם כבר מתים, למות בסטייל. ואם כבר בסטייל אז שיהיה בתנועה, רצוי על ג'יפ. ואם על ג'יפ, למות בעד ארצנו. ואם בעד ארצנו, לפחות לשלם לפני זה את השכ"ד והחשמל, אחרת זה ייפול על קרובינו שאוכלים בורקס פיצה ויושבים על הרצפה עם אלבומי תמונות מהטיול לחרמון.   

Cemetery Gates/ The Smiths


תראו מה זה

כולנו הולכים למות! דפנה פילצקי ותומר הלדשטיין מבינים שהם בני תמותה.

 
דיבור בצד 

          
א': מה נדבר ומה נוסיף בשבחו של אדם, שאפילו נאמר איש צדיק היה לא נעשה עימו את החסד הראוי לו. אדם אשר אורחות חייו ונועם דיבורו היו למופת ולסמל בעיני תלמידיו וכל שומעיו. אדם אשר...

ב': איש צדיק, איש צדיק.

ג': מה?

ב': צדיק, אני אומר. תם.

ג': תם.

א': אדם אשר עבד את השם באהבה והשם הרעיף עליו מאהבתו...

ב': אבל דבר אחד אני לא מבין. במחילה, כבוד הרב. איך זה ש...

ג': אולי תיתן לו לסיים?

ב': איך זה שהם נסעו בכביש הזה בחופשיות, בלי שאף אחד, אבל אף אחד...

ג': אבל מה אתה מתפרץ לו לדברים?

ד': הוא צודק! הוא צודק!

א': במחילה...

ד': לא יעזור פה בית דין, הוא צודק במאה אחוז. אני את שלי אמרתי, תודה רבה. כבוד הרב, אתה יכול להמשיך.

א': בואו... בואו נכבד את המעמד ואת המנוח... תבונתך... תבונתך, אלעזר, היתה לרבים למשענת בימים טרופים, כמו ליבך הטוב רווי החסד. משפחתך האיתנה, רעייתך הצדקת, אשת חיל, עומדת היום כקנה רצוץ, ועימה בנכם הקט, אריה-לייב... דני.

ג': בני זונות.

א': והם בוכים את לכתך. מי יברך על היין בשולחן השבת ויחלק פת של חלה טרייה לברכה...

ג': בני זונות כולם צריך להרוג אותם אחד אחד! צריך להיכנס אליהם לכפרים שלהם לקחת אותם הצידה עם לבה לרסס אותם, עם לבה, שיראו מה זה להרוג לנו יהודים...

א': חברים... בואו...

ד': עמלק אלה, אה?

ב': אני שומע את הדברים האלה ואני נחרד לחברה שלנו.

ג': הם הורגים אותנו ואנחנו נשב בשקט?

ד': גיס חמישי זה.

ב': ומה עם הילדים של עזה וקלנדיה?

ג': ומה עם הילדים של המחר?

ד': הוא צודק זה.

ב': אתם סותמים פיות פה. זה משטר אפרטהייד...

א': בבקשה, חברים, בואו נמשיך.

ג': טוב מאוד. מזל שיש מי שישים גבול בארץ הזאת, טוב מאוד.

ד': ומה עם הילדים של חורף תשעים ושלוש? ושמונים ושלוש? ושבעים ושלוש?

א': אני מבקש, תתנו את הכבוד, זהו בית עלמין וזוהי לוויה של יהודי.

ב': אתם סכנה לדמוקרטיה!

ג': כוסאומו דמוקרטיה, חתיכת אומו מניאק סמולן מפגר, אמן תמות בפיגוע ואז נראה אותך מדבר ככה!

א': בואו נפסיק את הביזיון הזה תיכף ומיד! יתגדל ויתקדש שמי רבא...

ב': סתימת פיות!

ד': תכלס, גם אני פרסמתי פעם משהו על הזה באתר ההוא וחסמו אותי למה שמתי קטעים שלא היו שלי וגם פרסמתי כל מיני דברים נגד האינטרנט וכל המושחתים בכנסת, והשתיקו אותי ישר. אז הנה.

א': 1984! 1984! זה מה שאני תמיד אומר.

ג': ומה עם גלעד שליט? אותו שוכחים?

א': נו... מה?!

ד': הוא... זה... שחררו אותו. בזמנו. לא שמעת בחדשות?

ג': איפה? למי יש זמן לראות חדשות?

א': לג'ניס ג'ופלין.

ג': ג'ניס Who?

א': ג'ופלין. גם היא היתה בחדשות.

ב': נכון. היא וג'ימי הנדריקס ובובי מקגי.

ד': תנצב"ה.

ג': לכו קיבינימט!


שירה בציבור           

ביום חמישי ימלאו 42 שנה למותה של הציפור הפצועה, הפרח המשוגע, הזמרת שהביאה בקולה את בשורת הבלוז והרוק'נרול לדרגת שלמות. הזמרת שהיתה מזוהה עם וודסטוק ותרבות ההיפים, עם הסקס סמים ורוק ורול, שמתה בדמי ימיה ממנת יתר והיתה לאגדה במותה וכמעט גם בחייה. ג'ניס ג'ופלין.
טוטוטוטוטו... קול ישראל מירושלים, למאזינים שלום רב. מה המצב? הזמרת האמריקנית שלוחת הרסן ג'ניס ג'ופלין נמצאה מתה בחדרה שבמלון בעיר המלאכים שבאמריקה, והיא בת 27 בלבד. יו"ר גח"ל מנחם בגין הודיע אמש...
העולם הוכה בהלם, מעריצים נכנסו לאקסטזה ועברו לאקסטזי, זמרים עשו קאברים. ג'ניס ג'ופלין, אחרי הכל, היתה משהו שהעולם החופשי עדיין לא הכיר, והנה הלכה לו לבלי שוב. הקריירה הקצרה של ג'ניס נמשכה שבע שנים בגדול, ובעיקר 4 שנים ותו לא, במהלכן הספיקה להוציא ארבעה אלבומים, לשיר בהופעות, בטלוויזיה ובפסטיבלים, ולהיחשב לפרפורמרית הגדולה ביותר מאז יונה עטרי.

                        "לג'ניס יש אוסף של טושים, כי היא אוהבת צבעונים וכושים"


אפשר היה לומר שג'ניס ג'ופלין נולדה לשיר, אם לא היתה נולדה לדורותי, אמה, ולסת', אביה. שני הורים בלבד היו לג'ניס, ושניהם דחפו אותה קדימה, מהדלת, עד שבגיל 17 ברחה מהבית עם מעט מיטלטליה וחברה להרכבים בלוזיסטיים, ולאחר כשלוש שנים עזבה את פורת ארתור שבטקסס מולדתה. שם, בטקסס, היא לא הרגישה שייכת, גם לא בבית הספר כאשר הילדים היו מכנים אותה בשמות גנאי כמו "אוהבת כושים". בעידן פרה-אובמה ופרה-מרטין לותר קינג, טקסס היתה גזענית עוד יותר ממה שהיא כיום, וג'ניס, שדגלה בשיוויון זכויות ללבנים ולשחורים, הוחרמה בבית-הספר ע"ש תומס ג'פרסון. בריאיון שהעניקה לתקשורת בפורט ארתור, כאשר כבר היתה זמרת מצליחה, סיפרה שלא הצליחה להשתלב בבית הספר, והשירה היתה עבורה מפלט והזדמנות להשתחרר ולשחרר. פה ושם היתה בורחת לג'אמים של בלוז ופולק, אבל בטקסס לא מצאה את מקומה, וגם לא במטוס לסן-פרנסיסקו. לאחר שנחתה בסן-פרנסיסקו היתה זמרת ברים אדומה, שגם חיבבה במיוחד ליקר מסוג סאות'רן קומפורט, שהלך טוב עם סמים ממריצים וקרקרים. אחרי מנה כזאת היא הופיעה חבל"ז. בעקבות הידרדרות במצבה חזרה לביתה הטקסני, ניסתה להתאושש שם ולחזור להיות ילדה טובה וממושמעת, הגונה ונאמנה לממסד, וגם הלכה ללמוד באוניברסיטה.
אבל מיד עזבה הכל וחזרה לסן-פרנסיסקו. המוזיקה היתה בדמה והליברליות בעוכרה. פה ושם עוד היתה שרה במועדונים בטקסס, אבל כשבא אליה מפיק חשוב וידיד אמת, ואמר לה: "ג'ניס, יש לי בשבילך עבודה, הלהקה שלי מחפשת זמרת. זה עשרים שקל לשעה," קפצה על ההזדמנות שלוש פעמים ומעכה אותה. נרגשת, אך שולטת בעצמה, ארזה ג'ניס שוב את מזוודתה המצ'וקמקת עם הסרט הוורוד, וטסה סן-פרנסיסקה, שם חברה להרכב בשם Big Brother and the Holding Company. חבורת הנגנים הזאת התגוררה בצומת רחובות בהייט אשבורי, מקום בו גרו גם ג'פרסון איירפליין והגרייטפול דד, והשפעות הפסיכדליה ניכרו גם במיתרים של הגיטרה. ההרכב אמנם ניגן עד דלא ידע, אבל באופן מרושל-משהו, סגנון שדווקא תאם את שירתה המשוחררת של ג'ופלין. בעצם, כמו שאמרו בעצמם, המוטו שלהם ושל ג'ניס ג'ופלין היה לא לקחת את המוזיקה ברצינות אלא לנגן בהנאה, משום שהמוזיקה היא הנאה וכיף בסופו של דבר. אלבומם הראשון...
יא אללה! מה זה החפירות האלה?!
מה?
חלאס לחפור, רוצים לשמוע שיר.
שיר?
כן, שיר. יו, קדחת לי במוח!
אמממ... טוב, סבבה.


ג'ניס ג'ופלין לא היתה סולנית בכל השירים של להקת האח הגדול, וחברי הלהקה לא ראו בה סולנית או מנהיגה של הלהקה. אולם, במהלך ההופעות נוכחו לדעת, ביחד עם הקהל, שיש משהו בבחורה הזאת שכובש מיד את כל שומעיה, והכל מטים לה אוזן בשקיקה עד בלי די. משהו כזה. כך צברה הלהקה מוניטין, וג'ניס ג'ופלין הפכה במהרה לסנסציה בשמי הרוק, הבלוז והפולק, ולחביבתם של ילדי הפרחים, בימים שהפרחים רק נשתלו באדמת וויטנאם החרוכה, על קברי החללים. דור ההיפים שצמח מתוך מלחמת העולם השניה אל תוך השחיתות השלטונית, הגזענות והמלחמות של אמריקה, נהר להופעות בלוז ורוק ולפסטיבלים נחשבים, שהבולט שבהם היה פסטיבל מונטריי, 11 ימים אחרי מלחמת ששת הימים.


קיץ 1967 היה בארצנו המתרחבת קיץ של אופוריה ומלחמת ניצחון, אך בארצות הברית של אמריקה כונה הקיץ הזה "קיץ של אהבה". הניצנים הראשונים של פרחי הילדים גדלו והפכו לגוי עצום ורב, עם 30,000 היפים בעצרת סטלנית במיוחד, שהובילה לערכים של אהבה חופשית, סמים פסיכדליים כמשחררי תודעה, סולידריות חברתית (בלי קשר לדפני ליף) ומרד בממסד השמרני. המוני צעירים ביטניקים פרעו את השביל בצד בחמת זעם וגידלו שיער, פיאות לחיים (כולל הבנות) ופרחים מכל הסוגים, עשו אהבה ולא מלחמה בצומת הייט אשבורי, נתנו צ'אנס לשלום והאזינו למוזיקה פסיכדלית רוקיסטית עם ניחוחות בלוזיסטיים-שחורים. כל הערבות ההדדית הזאת לא נעמה לרפובליקנים קצוצי פאות הלחיים ומסורקי השיער, שביטלו את התופעה בהינף יד ובשליחת עוד כמה אלפי נערים עניים לג'ונגל האסייתי. מתוך המהומה הגיח פסטיבל מונטריי, אליו נהרו 200,000 צעירים מגודלי שיער ויחפים, שהאזינו ל-31 הרכבים במשך שלושה ימים מטריפי חושים, אך מכיוון שנטלו מידי שעה מנת LSD, שמעו את כל השירים כצליל גבוה ומתמשך שהשתלב יפה עם תהלוכת הפילים הוורודים שעברה בסביבה. בין כל ההרכבים עלה לבמה גם הרכב האח הגדול עם הזמרת המקושטת נוצות, ג'ניס ג'ופלין. בהופעה הזאת אף-אחד לא היה יכול להישאר אדיש לתופעה המוזיקלית הזאת. הפרפורמרית האדירה והקטנה הרעידה את הלבבות עם שירה בלוזיסטית מכל הלב, עולה ויורדת, בוכה ולוחשת, וכל הקהל עמד כמהופנט, חוץ מג'ניפר ששאלה "איך קוראים לה?" את זה שישב לידה ולא ענה.


ההופעה של ג'ניס ג'ופלין, ובמיוחד הביצוע הנ"ל לשיר של ביג מאמא ת'ורנטון, הזניק אותה אל-על, והיא הקליטה אלבום נוסף עם ההרכב. אלא שמבקרים עלומים טענו שלג'ופלין מגיע הרכב טוב יותר, ובסוף שנת 68' שמעה לעצתם והקימה הרכב חדש, "להקת הבלוז הקוסמי",אליו צורף הגיטריסט הקודם, סם אנדרו. יחד הוציאו תקליט, שלא הצליח מי יודע מה. גם הקהל העדיף את הגרסה הפרועה יותר של ההרכב הקודם. באותו זמן ג'ניס גם עלתה להופעות במצב פיזי ירוד, ובבתי המלון בין הופעה להופעה היתה פותחת שקיות הפתעה עם אבקה לבנה. למרות ההצלחה העצומה וההערכה מצד הקהל ומבקרי המוזיקה, ג'ניס ג'ופלין היתה בסך-הכל בחורה צעירה מטקסס עם דימוי עצמי נמוך, מכוערת בעיני עצמה, שמצאה במוזיקה כלי לביטוי רגשי ולהתמודדות עם העולם.


אבל העולם המשיך להיות מנוכר לג'ניס, שחיפשה אהבה אמיתית ולא אורות זרקורים. המוזיקה היתה עבורה הנאה ושחרור, אבל ההצלחה היתה פתאומית ומימדיה הבהילו גם אותה. מידי פעם מצאה נחמה בזרועות בחור כזה או אחר, כמו בפעם ההיא שפגשה במעלית של מלון צ'לסי בניו-יורק את לאונרד כהן. "אתה כריס כריסטופרסון?" שאלה אותו. "כן," ענה לאונרד כהן, "אני יכול להיות כריס כריסטופרסון." משם כבר זרמו לחדר שלה במלון, ללילות שהפכו לשיר "מלון צ'לסי מס' 2", שהוקלט בשנת 74'. בבדידות מזהרת עלתה ג'ניס ג'ופלין לבמות כשהיתה יכולה, צרחה את עצמה לדעת, ביכתה את עצמה, עשתה אהבה עם הקהל והמיקרופון וחזרה לחדרה במלון, להסניף עוד אבקת אהבה. הסמים היו חלק בלתי נפרד מערכי ההיפים, חלק חשוב ומשמעותי, שהשילוב שלו עם מוזיקה, הצלחה פתאומית, ערך עצמי נמוך ובדידות, היה קטלני כפליים. לצד ההרואין נטלה ג'ניס ג'ופלין גם כדורי מרץ ושתתה אלכוהול, לחזק את גופה לקראת השעה הקרובה של ההופעה ולהרדים את מחשבתה. המוזיקה, ורק המוזיקה, היתה שם בשבילה. ב-16/8/69 עלתה על הבמה בפסטיבל וודסטוק, ונתנה מה שיכלה. 300,000 צעירים אמריקנים שוחרי רוק'נרול נהרו לפסטיבל ילדי הפרחים הגדול בהיסטוריה, בדמדומי הסיקסטיז ותרבות ההיפיז, וג'ניס ג'ופלין, בשיא הצלחתה, עמדה מולם ונאמה נאומים לפני כל שיר, נאומים שזכו לגיחוך מצד הקהל. ג'ניס, בעולמה שלה, התעלמה מהאווירה סביבה ומרעשים חיצוניים והיגגה על כל היופי שבמוזיקה, ופצחה בשיר, צורחת ובוכה, מסלסלת כשחורה מלידה ולבסוף מנצחת על הלהקה ביד רמה, משאירה את כולם המומים.


פסטיבל וודסטוק היה הצלחה עצומה במונחים של מוזיקת הפופ ותרבות ההמונים, וכמותו גם ההופעה של ג'ניס ג'ופלין. היא הוזמנה לראיונות ולהופעות בטלוויזיה, כולל ריקוד עם גרמנים, דור שני לשואה שלא ידע לרקוד, והופעות מעבר לים וברחבי ארצות הברית קיבעו את מעמדה כפרפורמרית גדולה ומשמעותית. אך היו לא מעט הופעות שבוטלו עקב מצבה. הטיפה המרה והזהב הלבן שינו את הטון. ג'ניס ג'ופלין מצאה את עצמה מבדרת את הקהל בלילה, וחוזרת אל מלון ריק ואל התמכרות קשה, שהובילה אותה לקבל טיפול רפואי. היא עזבה את ההרכב שאיתו עבדה ויצאה לסיבוב הופעות בקנדה עם הרכב חדש ומוצלח, איתו התחילה לעבוד על תקליט חדש, בשם Pearl, פנינה, כאחד הכינויים שלה. השיר המוכר ביותר מאותו אלבום היה "אני ובובי מקגי", שנכתב ע"י כריס כריסטופרסון. כן, בסוף ג'ניס ג'ופלין פגשה אותו. השיר זכה להצלחה מיד עם צאתו. הוא טיפס למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי וגם אצלנו זכה להתייחסות, עם גרסה עברית של גל דה פז ואזכור בשיר "שיר חייל" של שלמה ארצי, שנכתב ע"פ מכתב שכתב נמרוד גאון לחברתו, לפני נפילתו במלחמת יום כיפור. אבל הצלחת השיר לא היתה מקרית, היא היתה חלק מהאגדה שנרקמה סביב ג'ניס ג'ופלין, כאשר התקליט יצא שלושה חודשים לאחר מותה.


ב-4/10/1970 לקחה ג'ניס ג'ופלין מנת יתר של הרואין בחדרה שבמלון "לנדמרק" בהוליווד, והחזירה את נשמתה לבורא. גופתה נשרפה ואפרה פוזר בים, אך נשמתה חזרה לאחר תשע שנים וחצי לתוך גרונו של אסף אבידן. אלמלא הסמים, היתה ג'ניס ג'ופלין חוגגת בעוד ארבעה חודשים יומולדת 70, אבל כל זה מאוחר מידי. תרבות הסמים הובילה למותה, והעולם הוכה בהלם עם היוודע דבר מותה, שבועיים בלבד אחרי שנפטר ג'ימי הנדריקס ממנת יתר - גם הוא, כמוה, פרפורמר רוק מעולה, כוכב וודסטוק, כוכב פסטיבל מונטריי וגיבור גיטרה של ילדי הפרחים. היתה זו סופם של ערכי ההיפים, סוף רשמי לעשור של תמימות צעירים שדגלו בשלום ובאהבה חופשית, ביציאה נגד הממסד ובשחרור תודעה באמצעות כימיקלים. ג'ופלין והנדריקס ייסדו למעשה את מועדון ה-27, אליו התקבלו אחר כבוד רוקיסטים מכורים שמצאו את מותם בנסיבות טרגיות בגיל 27, כמו ג'ים מוריסון מלהקת "הדלתות", שנפטר חצי שנה לאחר מכן; קורט קוביין מ"נירוונה" שנפטר ב-1994, ואיימי ויינהאוס, שנפטרה בשנה שעברה.         
וג'ניס ג'ופלין, שרחל שפירא כינתה "פרח משוגע", היתה מחלוצות הרוק, אולי הפרפורמרית הגדולה בכל הזמנים, הזמרת הלבנה שהיתה שחורה מכל בלוזיסטית אחרת, והביאה את בשורת הבלוז להמונים. ובגיל 27 נקטע סיפור חייה בצורה טרגית, ומיליוני מעריציה הבודדים עלו על המטוס לוויטנאם או לקחו משכנתא גדולה, ורק צווחה מסתלסלת של בחורה בוכייה וקטנה, שידעה לספר סיפור דרך תווים שבורים מהגרון, עדיין הדהד בראשם עוד שנים ארוכות.

                   
היכן התרבות

חג סוכות בפתח, וזה הזמן לצאת החוצה לסוכה. ולפסטיבלים. כנהוג בחוהמ"ס, פסטיבלים נוהגים למלא את הארץ יותר מסוכות מהום-סנטר, ובכל פינת חמד אפשר למצוא פסטיבל קטן לתפארה. להלן ארבעה פסטיבלים בשבוע הבא עלינו לטובה:
החל ממחר ועד ה-8/10 יתקיים בחיפה פסטיבל הסרטים הבינלאומי בפעם ה-28, ויכלול שפע של סרטים ואירועים אחרים: סרטים ישראליים חדשים; סרטים עצמאיים; אנימציה; קולנוע אסייתי; יהודי; תיעודי; מחוות שונות; כנסים; הרצאות; הופעות (אסף אבידן, אריק ברמן, ריף כהן, ועוד), ושלל חוויות תרבותיות קולנועיות לגוף ולנשמה.
בימי שני עד שישי יתקיים במועצה האזורית תמר באזור ים המלח, פסטיבל התמר. מצדה, סדום ועין גדי ישמשו תפאורה לאמנים רבים, כמו גידי גוב ויהודה פוליקר; יהודית רביץ וברי סחרוף; דודו טסה וקרולינה; ישראל גוריון ואסף אמדורסקי; מוניקה סקס, הדג נחש ומשינה; ריף כהן ואסף אבידן; שלומי שבן ויוני רכטר; שלמה גרוניך, ועוד רבים וטובים.
בימי שני עד חמישי יתקיים בעיר העתיקה בעכו, בפעם ה-33, פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר, ובו יעלו הצגות פרינג', תיאטרון רחוב, וידאו-ארט, מופעים ופאנלים חברתיים-תרבותיים. במהלך הפסטיבל יעלו כשבעים מופעים אלטרנטיביים והצגות עצמאיות שינסו לאתגר את היצירה התאטרלית בישראל, ביניהן "הרעלת זעתר", "קיגלר: חייו ומותו", ו"זריחות", בהשתתפות שחקן 'הדיבוק', אלעד רוט. לכל מי שמחפש תיאטרון אחר.
בימים שני עד שבת יתקיים ברחבי ראשון לציון פסטיבל המוזיקה המסורתי, בהשתתפות מתי כספי וריקי גל; רמי דנוך וצלילי העוד; שלומי שבן ושלמה גרוניך; עידן רייכל; מוש בן ארי ויהודה פוליקר; אביתר בנאי ואביב גפן; קרולינה ורד-בנד; כנסיית השכל; הפרוייקט של רביבו, וגם מחווה ליוסי בנאי. לרבות מההופעות האלה הכניסה חופשית, וחלקן בתשלום. מה שבטוח, יהיה חג שמח.


ומה עושים השבוע?

אפשר להתאבד בקפיצה לאיילון צפון, ואפשר ללכת ל...

Zvuloon Dub System עושים רגאיי משמח.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
30/9 בשעה 23:00

Electric Zoo מחשמלים.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
28/9 בשעה 22:00

ספי אפרתי מוציא אלבום בכורה, ומזמין להקה.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
2/10 בשעה 20:30

מחממים מנועים לקראת פסטיבל אינדינגב, עם טעימות אינדי מהקאסט המשתתף + סרטים קצרים של מכללת "ספיר".
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
3/10 בשעה 20:30

הניינטיז חוזר עם ערן צור ולהקת רוקפור.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
4/10 בשעה 20:15

לרומא באהבה, סרטו של וודי אלן, עדיין על המסכים.
איפה זה קורה?
דיזנגוף סנטר, ת"א
30/9 בשעה 19:00

גידי גוב בשלל שיריו.
איפה זה קורה?
זאפה ת"א
4/10 בשעה 20:30

אסף אבידן במופע השקה לדיסק החדש, Different Pulses.
איפה זה קורה?
אמפי שוני
28/9 בשעה 21:00

מישהו ימות בסוף - הצגה של מאור זגורי.
איפה זה קורה?
הבימה, ת"א
29/9 בשעה 21:00


תבלו!

תאוריית הקשר

החיים ממשיכים לחיות בינתיים, והמתים זוכים לעדנה מחודשת. בעוד ג'ניס ג'ופלין הצטרפה למועדון ה-27 ובעצם היתה ממייסדיו, המשוררת יונה וולך תציין מחר 27 שנים למותה. יונה וולך היתה משוררת פרובוקטיבית, בוטה וישירה, שהעיסוק שלה במגדר, מיניות ואלוהים הכעיס לא מעטים מקוראי השירה העברית ומקוראי הרכילות הישראלית, אבל היתה גם אהובה במיוחד על הרוק הישראלי, או לפחות מעוררת השראה – בחייה, במותה ובשירתה.
יונה וולך נולדה בקריית אונו, שם גרה ברחוב שנקרא על שם אביה, שנהרג במלחמת העצמאות. הווי הכפר והשמרנות האידיאולוגית עוררו שאלות ביונה, שהיתה נוהגת בשנות העשרה שלה ללבוש בגדי גברים פרומי כפתורים ולכתוב שירים נועזים, שכבר אז אתגרו את השיח המקובל בנוגע לתפקידים מגדריים ולמיניות, וגם את אופן הכתיבה המקובלת בכל הנוגע לקונטקסט ולחריזה. יחד עם זאת ליחששו שהיתה מביאה לביתה כל גבר אפשרי מהעיר הלבנה, התנהגות שבאופן כזה או אחר גם פגעה בה לעיתים קרובות. בגיל 21 אשפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי, שם טופלה ב-LSD, כנהוג אז, ומאז התאשפזה פעם נוספת. מאז ועד מותה בגיל 41 ממחלת הסרטן נעה יונה וולך בין יציבות נפשית להתערערות, בין בדידות לאהבה, ובין שאלות לשאלות אחרות, מעוררת אחריה לא מעט תרעומות, וגם הערכה בקרב הקליקה הספרותית.

                                 
                          מתוך הסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך" מאת יאיר קדר.

החיבור בין יונה וולך למוזיקאים, במיוחד מהרוק, נראה טבעי למען האמת. הטקסטים של וולך הם מסוג השירים שמוזיקאים אוהבים להלחין וזמרים אוהבים לשיר, באופן בוטה אך גם מרגש, כזה שמחדש ומפעים ומספר סיפור. בין האמנים שעבדו עם טקסטים של וולך ניתן למנות את גידי גוב, דני דותן מהקליק, נורית גלרון, אביתר בנאי, רוקפור, ברי סחרוף, גלי עטרי וערן צור. זה האחרון העלה מופע משותף עם רונה קינן, קורין אלאל ודנה אינטרנשיונל (שלוש נשים לא סטרייטיות, שנתנו פרשנות משלהן לשיריה), עם שירים דוגמת "שיר קדמשנתי" ו"תותים".


השיר "תותים" זכה גם להתייחסות במערכון של "החמישיה הקאמרית", אבל בעיקר היה עוד לבנה בחומה שבנתה יונה וולך לרוק הישראלי ולשירה העברית-ישראלית מודרנית. השירים שכתבה וולך והולחנו, הושרו בפי טובי זמרי הרוק, והביאו את שירתה של וולך גם למיינסטרים המוזיקלי. בין השירים: אני שוב מתאהב, אדם צובר זכרונות, יונתן, שם יש, קורנליה, גם הים נסוג, זה הגשם, לא יכולתי לעשות כלום. את השיר האחרון הלחין שמעון גלבץ, ששר יחד עם אילן וירצברג. השניים שיתפו פעולה בהלחנה ושירה של שיריה של יונה וולך, שהולחנו לאלבום "בציר טוב".


השיר "לא יכולתי לעשות כלום" זכה לגרסת כיסוי של נינט במסגרת פרויקט "עבודה עברית", כמו גם השיר "אדם צובר זכרונות" של אברהם טל, שבוצע במקור ע"י דורית ראובני. יש בכך אולי להראות עד כמה שיריה של וולך נוגעים בעצב חשוף בנפשם של אמנים, ואיך עיבודים ולחנים מסוגלים להעניק פרשנויות שונות לטקסטים. דמותה המסקרנת של יונה וולך ושיריה הפוסט-מודרניים, ששיחקו עם השפה ושילבו סלנג "מלוכלך" עם שפה גבוהה, הובילה אותה להתחבב על הרוק הישראלי, שכמותה, ממשיך בחיפוש ובשאלות ונע בין נסיונות משתנים להצבת מראה, להגדרת זהות עצמית וקולקטיבית ולחיפוש עצמי נפשי בין רגש לבוטות מחוספסת, שמעצבת מחדש את השיח הציבורי ואת סגנון השירה. מילים גבוהות (חפירה!), אבל עדיין המהות ביצירתה נגעה בערכים של הרוק הישראלי, שמבקש גם הוא לפעמים לאתגר.
בשנת 2000 ביקש יובל ריבלין, בן זוגה האחרון של יונה וולך, מאקו"ם, שלא לאפשר הלחנה של שיריה של וולך, לאחר שחזר בתשובה. הבצורת נמשכה חמש שנים, שבסופה הותר השימוש. שיריה הנותרים של יונה וולך זכו בחלקם להלחנה ולעיבודים פופולאריים, ביניהם גם השיר "גופי היה חכם ממני", אותו הלחין ושר אלון עדר באלבומו הראשון לפני כשנה וחצי, שיר שהמשיך את הרומן בין יונה וולך למוזיקה הפופולארית בישראל, בין רוק ובין מלודיות.


 פריים גנוז


אומרים שהיה פה שמח

אם היו לנו חמש דקות עם קרובינו המתים, מה היינו אומרים להם? תלוי את מי שואלים. "מקום לדאגה" היתה תוכנית מערכונים עצובה. ככזו, המוות אצלה היה האירוע הכי משמח. זו גם הסיבה שהיא לא התרגשה ממנו יותר מידי. אחרי הכל, החיים והמוות לא שונים כל-כך זה מזה.


כיבוי אורות

המוות יכול לבוא היום ויכול לבוא בעוד עשרות שנים. בינתיים נשתדל להנות ממה שיש. כשנמות, אולי שום דבר לא ישתנה, אבל לפחות תהיה לוויה יפה כמו לקוואמי. או שלא.
ביי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה