יום שישי, 4 בינואר 2013

למה לי פוליטיקה עכשיו?

 

הייקו לשבת

ילד, אתה שואל
ואבא לא תמיד יודע.
תחפש בגוגל, נודניק
                       
           אבא לא יודע הכל.
מה העניין?
בעניין המערכת הפוליטית



מאז הפרק האחרון של הדיבוק לפני חודשיים עברו הרבה מי ביוב במערכת העיקול הפוליטית, וקרו גם לא מעט דברים אחרים. אובמה נבחר שוב ומיט רומני נשכח; מבצע עמוד ענן פרץ והיה כלא היה; ציפי לבני הקימה תנועה, ועמיר פרץ הסמיק מהמחמאות על כיפת הברזל שלו וערק אליה; ברק פרש לעשות למגדלו; חנוכה נחגג; החורף הגיע; קייט מידלטון הקיאה; אולמרט יצא מבית המשפט; ליברמן נכנס לחדר החקירות; פסיכי קיבל נשק מאמו, רצח אותה ונכנס לבית ספר; מחלת הסרטן לקחה חמישה אנשים טובים ומוכשרים: אמנון ליפקין שחק, רוזינה קמבוס, ענת גוב, אברמל'ה מור וזהרירה חריפאי; הליכוד חבר לביתנו וביחד עשו שריר לנפתלי בנט; חנין זועבי ממשיכה כרגיל; ש"ס חילצה שד מהבקבוק; יאיר שמיר, אנונימי במקצועו והבן של, מקום רביעי במפלגת השלטון; מירב מיכאלי, פמיניסטית במקצועה ובת-הזוג של, מקום רביעי במפלגה השניה בגודלה; דה ווייס חזרה לעונה שניה; אייל שני הוציא כסף מהכספומט; יום הדין של שבט המאיה התברר כבאג 2012; שנת 2012 הפכה להיסטוריה. ועם כל זה, הגיעה שנת 2013, הבחירות בפתח והאינתיפאדה השלישית בפתח השני, הגרעין האירני מתקרב, אסד מועד; המצב הכלכלי זיפת ואובמה עצבני. יהיה רע לתפארת.
ובתוך כל זה, אנחנו ממשיכים להתבוסס בפוליטיקה הקטנה שלנו, במאבק הבין-גושי והתוך-גושי והפנים-גושי, עם המון מפלגות שנראות אותו דבר, מציעות המון דברים ולא מציעות שום דבר בעצם. כמה שקרים וחצאי אמיתות עוד יהיו? אין מספיק אצבעות בשביל לספור, אבל כיף-כף יוצאים במהדורת מקלות. גם מסטיק בזוקה מתחדש, ומפסיק לייצר עתידות ובדיחות לטובת עטיפה חדשה. בעוד שבועיים וחצי הבחירות, ונדמה שהעתידות מנבאות רע והבדיחה כולה על חשבוננו.
שנת 2013 מתחילה, והדיבוק חוזר בעונה נוספת. קצרה או ארוכה, הכל תלוי בהרכב הקואליציה. בכל מקרה, עם קומבינות פוליטיות או בלעדיהן, בכל זאת הגענו למרות הכל. כנראה שיש עוד תקווה לאנושות אחרי הכל. יאללה, מתחילים.

אהבה זה כל הסיפור/ עוזי חיטמן
תראו מה זה

הגיע הזמן לשנס מותניים, להרחיב עפעפיים, לחדד חושיים ולאטום אוזניים. מתן מלמן בסינגל בכורה.

דיבור בצד 


א': אני מתכבד ונרגש להכריז על מועמדותי לראשות הממשלה!
ב': וואלה? מה אתה מציע?
א': את עצמי לראשות הממשלה.
ב': כן, אבל מה המצע שלך? כאילו, בשביל מה ש...
א': למען עתיד ילדנו.
ב': אה... נשמע טוב.
א': הדיבוק יפעל לצמצום הפערים בחברה ולשוויון בנטל.
ב': אחלה.
א': כמו כן נפעל להקטנת מעגל האבטלה ולהוזלת יוקר המחייה.
ב': יפה יפה.
א': הדיבוק קורא לכל הפלגים לחזור לשולחן המו"מ. יש לנו פרטנר ברמאללה.
ב': סבבה.
א': ועם זאת לא נהסס לפעול בעת הצורך. לישראל הזכות המלאה להגן על עצמה!
ב': טוב, שמע, אני קצת ממהר האמת...
א': נוריד את מחירי הדיור.
ב': יש לי טיפול שיניים פשוט...
א': הצביע ד'.
ב': בהזדמנות. 
א': מה איתך, שמעת שאני רץ לראשות הממשלה?
ג': אדוני, או שתשלם על הסיגריות או שתצא, יש לי פה עסק לנהל.
א': יאללה, גם כן פיצוציה. כל אחד משחק אותה חשוב. וואלה יופי. ברדיו היו נותנים לי לדבר.
ג': כן, שמענו. אצל רזי ברקאי או בהכל דיבורים?
א': ברדיוהד.
ג': מממ...
 
שירה בציבור           

בימים של חורף נוטים הבריות להתעטף במעילים ארוכים, בלי הרבה בגדים מתחת, ולפתוח אותם מול כל עובר אורח מזדמן בזמן שהשכנה המופרעת מציצה מהמרפסת למעלה וברקע נשמע השיר "שרץ" של להקת הבריטפופ הענוגה והחדשנית, ראש רדיו. או יותר נכון לומר, הראש של הרדיו. אבל להקת רדיוהד לא עושה (ובוודאי לא בשנים האחרונות) מוזיקה לפי הראש של הרדיו, מלבד אולי כמה שירים, שלא לומר אלבום שלם. בסדר מחשב, שמו. ואלבום המופת הזה גם הפך את רדיוהד מלהקת אינדי שאהובה בעיקר על ישראלים שתקועים באיילון (רמי תיזמן 45 דקות. תודה, רמי) ללהקה שמשגעת את הצעירים ברחבי העולם ומזרימה להופעותיה עשרות אלפי פושטקים. ישראל היתה המדינה הראשונה בתבל להשמיע ברדיו את השיר Creep, ואחריה העולם. לכן, מדינתנו הקטנטונת היתה אהובה גם על רדיוהד, לפחות בימים בהם ישראלים צפו בטלוויזיה בסבלנות בהסכמי אוסלו ובפרסומות, בלי להעביר לערוץ 1. גם ג'וני גרינווד, הגיטריסט המהולל של הלהקה, נשוי לישראלית, אותה הכיר במהלך אחת מההופעות שנתנו בישראל (הם הופיעו פעם ברוקסן ופעם כחימום ל-R.E.M בפארק הירקון)... עד כאן דברי רכילות. וכעת, מיהי רדיוהד לעזאזל?

רדיוהד היא הלהקה הטובה והמצליחה בימינו אנו, לפי מיטב הפרשנים, אם לא מחשיבים כמובן להקות שעדיין מופיעות אבל חבריהן נעזרים בקטטר והליכון. רדיוהד, על כל פנים, להקה שלא מפסיקה להתחדש ולהמציא את המוזיקה מחדש, כבר 25 שנה.

                            מימין לשמאל: פיל, ג'וני, אד, תום וקולין - הם רדיוהד.
הכל התחיל בבית הספר לבנים בפאתי אוקספורד. בדומה לפינק פלויד ולמונטי פייתון, כל חברי רדיוהד התחילו את דרכם על ספסלי בית הספר הבריטי. תום יורק, ג'ינג'י עם עין עצלה שדומה לגולום, החל את דרכו המוזיקלית בגיל 10, כשהקים להקה שלא הושמעה בגלגל"צ, אבל אימנה אותו ואת חבריו בנגינה ובשירה. עם עוד ארבעה נערים הקים מאוחר יותר להקה בשם On a Friday, מאחר ורק ביום שישי יכלו להתאמן אחרי שבוע של ישיבה על ספסל הלימודים וכתיבת שירים בזמן שהמורה הקשוח מהגג ברקע על ספרות אנגלית. בחצר בית הספר פגש את קולין גרינווד, שניגן על בס באותה תקופה, ולכן הפך באופן טבעי לבסיסט של הלהקה. הוא הביא איתו את אחיו הקטן והניג'ס, ג'וני, שהתלווה אליהם ועשה קולות של גיטרה. אבל ג'וני לא היה רק שילוב בין ליאון רוזנברג לזוהר ארגוב, אלא התגלה גם כגיטריסט מחונן, קלידן מתוחכם ומוזיקאי בחסד, זאת אחרי שתפקד כנגן מפוחית. בכל מקרה הגיע גם גיטריסט נוסף, אד או'בריאן שמו, ואל כולם הצטרף מתופף בשם פיל סלוואי, שהיה מבוגר מהם, ועדיין, הלהקה הצעירה של ימי שישי היתה צעירה ואלטרנטיבית למדי.  

--------------------------------------------------------------------------------------------

פרסומת אחת וחזרנו:


--------------------------------------------------------------------------------------------

חזרנו. אבל לרדיוהד לקח זמן לחזור. חברי הלהקה פנו לקמפוסים הקרובים לביתם, להלן: אוקספורד. תום יורק למד אנגלית ואומנות (מה שהשפיע על עיצוב עטיפות האלבומים בשיתוף המאייר והמעצב סטנלי דונווד), היה מעורב בתאונת דרכים (מה שהשפיע על החרדות שלו שנכנסו לשירים) ומימן את לימודיו כדיסק ג'וקר (מה שהשפיע על המוזיקה האלקטרונית של הלהקה). שאר חברי הלהקה גם למדו באוניברסיטה, אבל הם פחות מעניינים. כששבו עם תואר ראשון, גילו שכמו לימודי קולנוע במכללת 'ספיר' אין הרבה מה לעשות עם זה, וחזרו לפעילות עם הלהקה, מופיעים באוזןבר של אינגלנד ונשמעים כמו טוקינג הדס בהשפעות ג'זיסטיות ופרוגרסיב-רוק. וכמחווה לטוקינג הדס, גם שינו את שמם לרדיוהד בדומה לאחד משיריהם. הם נדדו בין חברות תקליטים ולבסוף נחתו ב-EMI, שם הקליטו את האלבום הראשון Pablo Honey ובו הסינגל האלמותי Creep, שיצא לפני 20 שנות אדם וכאמור התחיל את מסע ההצלחה של הלהקה במדינת היהודים. בשנת 93' החליטו חברי רדיוהד לצאת לסיבוב הופעות עולמי, כשמועדון 'רוקסן' המיתולוגי נבחר לפתוח את מסע ההופעות הראשון מחוץ לבריטניה הגדולה. משם כבר המשיכו לאירופה הקלאסית ולמסע חובק עולם, כששמועת השיר מגיעה גם לארצות הברית של אמריקה. השיר הענוג של תום יורק נתקל בתחילה בכתף קרה של ג'וני גרינווד, שחשב שהוא דביק מידי והמליץ להוסיף גיטרות ודיסטורשן לפנים, וכך נוצר קטע השיא והקתרזיס בשיר, שהיה סמל לשנאה העצמית של הדור המזוין שנטה להסתגר בחדר ולחבק כרית עם הדפס של מייקל ג'קסון בזמן שבטלוויזיה אנשים מפחידים צועקים שרבין בוגד ומנגד להקת האינדי הבריטית תוקעת יתד במוזיקה הפופולרית העולמית, נכנסת למצעדים של MTV והופכת מלהקה אנונימית וחדשה ללהקה חדשה ולא אנונימית.


ההצלחה היתה כמעט מיידית, אך חלקית. אלבום הבכורה אמנם הגיע לאלבום זהב והקהל נהר להופעות. אבל המבקרים, הו, המבקרים. הם אמרו, להקה נחמדה אבל יש לה להיט אחד וזהו. שנתיים עברו ורדיוהד סתמו את הפה לכל המבקרים. טוב, האמת שבדיוק להיפך. מאז שפכו המבקרים קיטונות של הלל על הלהקה ועל כותב השירים המוכשר שלה, הסולן תום יורק. האלבום The Bends, שיצא בשנת 95', הכיל להיטים רבים מספור בין כל תריסר השירים שבו. הו, כמה ענוג הוא. האלטרנטיביות והפרנויות החלו לבצבץ אז מתוך הלא-נודע של השירים, ועם הקול הגבוה של יורק והגיטרות של גרינווד הוציאה הלהקה את המאזינים שלה למסע בין כל מה שלא ברור בעולם הזה.


עברו עוד שנתיים, ורדיוהד הוציאו את האלבום הבא שלהם, OK Computer, שעירב בין רוק, מלודיות ענוגות, אפקטים ממחושבים ומוזיקה אלקטרונית, בהתאם לעטיפת הדיסק ובהתאם לרוח הכללית הנושבת ממנו, על חיית המתכת מוזרמת אלקטרוניקה מוזרקת נתונים ועל רעשי הרקע הממלאים את חיינו בעולם הקפיטליסטי-בורגני-אלקטרוני הזה. המילים והלחנים והעיבודים והנגינה, הביאו את הדיסק הזה, בזמן המתאים ביותר מבחינתנו, למעמד של אלבום מופת. כל שיר מלמיליאן, כל רצועה מסי. גם הקליפים שליוו את השירים התאפיינו במקוריות. No Surprises עם פניו של יורק הטובעים לאיטם, Karma Police עם המרדף על הכביש בלילה, Paranoid Android בקליפ האנימציה של מגנוס קרלסון השוודי, שיר שהוא כשלעצמו מעין יצירת פרוגרסיב בדומה ל-Bohemian Rhapsody  של Queen. ופתיח הדיסטורשן של Airbag, השיא והקתרזיס של Exit Music, המסרים הבורגניים של הלא-מודע ב-Fitter Happier והמסר המודע להאט ב-The Tourist. הבדידות, הניכור, הפרנויות האורבניות.

עיקר תהילתה באה לרדיוהד מעתה והלאה. אוקיי קומפיוטר קיבע את מעמדה באופן מוחלט וסופי, תו תקן של איכות שמתיישב עם טעם ההמונים. בשלב הזה היו מיטב המבקרים והמאזינים בדעה שרדיוהד היא הלהקה הטובה בגלקסיה, רק נותר להכריע בשאלה מהו אלבום מופת יותר, זה או הקודם. הרוב נטה להכריע: אוקיי קומפיוטר. החותמת הבינלאומית סביב מופתיותו של האלבום וטיבה של הלהקה הביאו את הלהקה המעולה ואת הסולן הגאון שלה לבלבלות רציניות. בעיקר בהופעות מול כל העולם ואשתו, שראו בתום יורק את המחליף החוקי של ישו. המשא הכבד הזה נתן את אותותיו על תום יורק והלהקה במסע ההופעות אחרי צאת האלבום, כפי שתועד בסרט הדוקומנטרי Meeting People is Easy. כל מה שרדיוהד שרה וניגנה עליו, התנפץ למעשה בפניה באבחה חדה. המסחור, הניכור, הבדידות ותרבות הצריכה. נדרש לתום זמן להתאושש מהלם ההצלחה ולחזור לכתוב וליצור, עד ששבו עם אלבום נוסף.


האלבום הנוסף היה Kid A, שהביא לשיא את הפרנויות רוויות האלקטרוניקה והסימפולים של יורק במסע אלטרנטיבי. כמו נינט, שברחה מהערצת ההמונים אל מחוזות האינדי, כך תום יורק (להבדיל, להבדיל) הסיט את המכונית של רדיוהד לדרך עפר, לגלות מחוזות חדשים הנסתרים מדרך המלך. שילוב הסגנונות והשימוש האינטליגנטי במחשבים הביאו את רדיוהד שלב אחד קדימה בחדשנות בשעה שהרחיקה מאזינים אחרים. הסגנון הטכני הזה ילווה את הלהקה עוד שנים ויכתיב את הסאונד שלה בהמשך. לאחר הדיכאון ומשבר הכתיבה שחווה יורק בעקבות אוקיי קומפיוטר, שפך את כל הפרנויות שלו על ההקלטות של Kid A, ובאלבום נוסף שהוקלט באותו זמן ויצא זמן קצר לאחר מכן, Amnesiac, ששילב מוזיקה אלקטרונית אלטרנטיבית ומאתגרת עם חומרים קלים יותר לעיכול בעיבודים רכים. בשנת 2003 הוציאו את האלבום Hail to the Thief, שחזר על אותם אלמנטים.

רדיוהד הגיעה למיצוי חלקי. אחרי סיבוב הופעות ארוך מסביב לעולם, יצאה הלהקה להפסקה וחבריה פנו לפרויקטים אישיים. ג'וני גרינווד הוציא אלבום סולו, פסקול של סרט. תום יורק הוציא גם הוא אלבום עצמאי שהקליט במחשב האישי. הפרויקטים של כולם זכו להצלחה, אך אין כמו ההצלחה של רדיוהד. ב-2007 חזרו עם האלבום הבא, In Rainbows. גם כאן לא הפסיקו לחדש. האלבום יצא באופן עצמאי והוצע למכירה דרך אתר הלהקה במחיר שבחר כל גולש לפי ראות עיניו. 60 אחוזים מהם הציעו את המספר חינם. אלא שגם אז הרוויחו יותר מאלבומם הקודם, ולאחר חודש גם הוציאו את האלבום באופן פיזי. לפני כשנתיים חזרו על הטריקים של יחסי הציבור ופרסמו את האלבום השמיני שלהם, The King of Limbs, באתר, בדרכים לא שגרתיות. מלך הענפים, מכל מקום, היה עוד אלבום שלם ומושלם שעלה על כל הציפיות הגבוהות ממילא בנוגע ללהקה הזו.

Radiohead היו ונותרו להקה חדשנית ומורכבת, מלאת הפתעות, ואחת הלהקות הטובות בזמננו אנו. את שעשתה אין לקחת ממנה ואת מה שתעשה בהמשך, רק היא יודעת. או שלא. תום יורק, מוזיקאי מחונן, וחבריו מימי בית הספר, שגם הם נגנים מעולים, יצרו את הסמל של שנות התשעים והולידו כמה מהשירים היפים בדורנו וכמה מהצלילים המורכבים במוזיקה מוזרקת הנתונים של שנות האלפיים, ומקומה יהיה חקוק בליבנו לדור-דור ה-Y 

 
היכן התרבות

זה נחמד. המעבר מקולנוע אילם לקולנוע מדבר לקולנוע עם טכניקולור וצבעוני ועשיר לקולנוע עם אפקטים ממוחשבים לקולנוע בתלת-מימד ובמהירות של 48 פריימים לשניה בשיטת איימקס. זה נחמד, כל השינויים האלה. אבל יש לי בעיה: אני באופן אישי אוהב שיש בסרטי הקולנוע סיפור מותח ומרגש, בצורה כזו או אחרת. כל שאר הרוח וצלצולים מרשימים, מרשימים מאוד אפילו במקרים של תלת-מימד ו-48 פריימים לשניה (ציפור קטנה לחשה לי שהשיטה הזאת מעניקה חדות מרשימה יותר ממעוף הציפור), אבל מה לעשות שברוב אולמות הקולנוע הצפייה בסרט "ההוביט: מסע בלתי צפוי" היא בדו-מימד ובמהירות של 24 פריימים ותו לא. ועל איימקס אין מה לדבר. וכך אנחנו נשארים עם הארץ התיכונה בלבד, ועם 13 גמדים, גנדלף אפור והוביט אחד, בילבו שמו, שיוצאים לשחרר את האוצר האבוד של ממלכת הגמדים מידי הדרקון סמוג, בלי מו"מ ובלי סנקציות מקדימות.


לאמיתו של דבר, מרגישים בתלת-מימד גם בדו שלו, והשוטים רחבי היריעה של ניו-זילנד וסצנות קרבות הענק הממוחשבות עושות את שלהן בתחום ה'וואו' הכללי, אבל מה עם הסיפור? בדיוק לשם כך התכנס לו טולקין בביתו לפני כ-76 שנה וכתב ספר ילדים בינוני על יצור בשם בילבו שחי במאורה באדמה, ובאים אליו גמדים וגנדלף ויש אורקים ובלגן וגולום אחד, ובסוף גם דרקון. משם העלילה התפתחה לטרילוגיה "שר הטבעות". פיטר ג'קסון, כטוב ליבו עליו בטבק ובעצמו, ניגש להסריט את "שר הטבעות" לעילא ולעילא, עם נאמנות מרשימה למקור. לעומת האפוס רחב היריעה ההוא, המיתולוגיה הגאונית של טולקין, על שלל השפות והמפות וההיסטוריה ובניית הדמויות והעלילה – שזכתה לייצוג קולנועי מצוין – ההוביט, ספר ילדים בן 250 עמודים, נמתח אצל ג'קסון לטרילוגיה ארוכה ומשמימה לפרקים, פרקים רבים מידי. תאוות מזומנים גרידא הובילה את ג'קסון ואולפני וורנר לזנוח כמעט לחלוטין את אומנות הסיפור לטובת אומנות מכירת הכרטיסים בכריסמס ובחנוכה. התוצאה: אקספוזיציה ארוכה מאוד; הופעות אורח לא קשורות מתוך שר הטבעות ומתוך שאריות המיתולוגיה של טולקין; בניית דמויות לא אמינה (הטרולים, הגובלינים); עודף גנדלף (איאן מק'קלן, שמציל את הסרט, כמו את החבורה) וליהוקים לא מעוררי אמפתיה אך מעוררי אנטגוניזם, של מרטין פרימן כבילבו בגינס וריצ'רד ארמיטאג' כת'ורין אוקנשילד. לעומת זאת, יש כמה סצנות טובות ומהנות כמו המפגש הגורלי בין בילבו לגולום, עוד מופת משחק של אנדי סירקיס ועיבוד מחשב מצוין.


לא מעט מהאשמה בעלילה הלא-מרגשת הזו נעוץ דווקא בספר של טולקין. אין מה להשוות אותו לשר הטבעות, ומהסיבה הזו זהו אינו ספר שראוי לעיבוד קולנועי. הסגנון הילדותי עובר גם אל הסרט עם הומור ילדותי שנשזר לאורך הסרט כולו, ולמרות תלאות הדרך והיצורים המגעילים/ מפחידים שתוקפים את 14 המופלאים, גנדלף מושיע ופודה אותם צ'יק צ'ק, ובא לארץ התיכונה גואל. עם העיבוד של פיטר ג'קסון, העלילה נראית עוד יותר ילדותית וקלושה, כתובה ברישול תסריטאי לצאת ידי חובה. לעיתים זה נראה כמו פרודיה על סרטי "שר הטבעות": תראו מה קורה כשאנחנו מפגישים את גלדריאל וגנדלף עם מוזיקה מרגשת בלי ליצור הזדהות אצל הצופים. יתר על כן, הפעם הגמדים יוצאים לשחרר אוצר פיננסי בסך-הכל ולא להציל את הארץ התיכונה מכליון, יחי ההבדל הקטן, כך שההזדהות שלנו איתם קצת פוחתת. כאן האחווה היא לא סביב טבעת, היא סביב אלפי קראטים של טבעות.
בעידן של קפיטליזם חזרזירי, הסיפור נותר שולי ומרכז העשייה מופנה לאפקטים הממוחשבים ולשיטות ההקרנה המשוכללות. זה טוב ויפה, מרשים ומהפנט לעיתים. גם הסרט עצמו נשאר אחרי הכל סרט ילדים מהנה עם עולם ויזואלי עשיר, הומור ומתח קולנועי. ולמרות זאת, עם כל המיליונים שנשפכו ולא היו מביישים את ממלכת הגמדים עצמה, נותרנו עם סרט כריסמס נחמד. ונחמד זה לא רע.

תאוריית הקשר


בעלי הזיכרון הטראומטי שבינינו ודאי זוכרים בעל כורחם איך פצח אביגדור ליברמן בכנס של "ישראל ביתנו" בשירת "התקווה" ואיך פתאום העדיפו גם פעילי המפלגה להחליף את ההמנון, אולי למשהו בערבית. לעומת זאת, שוחרי הקולנוע נאלצו לחזות ביאיר לפיד מנסה את כוחו במשחק, אירוע לא פחות טראומתי כשלעצמו. גם זה וגם זה הבינו שמקומם בפוליטיקה, אבל אם יפזלו למחוזות קרובים אולי יימחל להם.

שטף העיתונאים בפוליטיקה לא מפתיע. בזמן שרה"מ מחלק עיתונים פוליטיים בצומת לכל דכפין, גם העיתונים המסחריים מרשים לעצמם להיות יותר דעתניים, אולי גם כסוג של נקמה. זה לא סוד ש"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ניצבים כקונטרה מול "ישראל היום" במלחמת דעות פוליטיות. וכשיונית לוי וגאולה אבן משחיזות ציפורניים מול פוליטיקאים אנמיים (חוץ מגדעון סער), גם האדישים שבעיתונאים מבינים שהם יכולים לעשות את זה בכנסת הרבה יותר טוב מהם. שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, ניצן הורוביץ, אורי אורבך, מירב מיכאלי, דניאל בן-סימון, מיקי רוזנטל ואחרים – כולם עיתונאים אקטיביסטים ודעתניים שהעבירו את פעילותם מהעט אל החותמת. זה לא צריך להפתיע אף אחד, כי אם להסתמך על צדי צרפתי – זה ליד.

                                  בביקור אצל הרב שי פירון.
 
וליד כמו ליד, גם מוזיקה ומשחק ניצבים כשני רחובות סמוכים בצומת טי של אפשרויות וכישורים. אפשר להיות שחקן בלי להיות זמר, אבל כמעט כל הזמרים, או לפחות הטובים שבהם, לפחות הפרפורמרים שבהם, נעזרים בשירתם באמצעי מבע מתחום המשחק. אריק איינשטיין, יוסי בנאי, ז'ק ברל, אלביס פרסלי – כולם זמרים בחסד שגם הוכיחו כישרון משחק לא מבוטל. לאחרונה המגמה מתהפכת: יותר ויותר שחקנים מנסים את כוחם במוזיקה כסינגר-סונגרייטרים, לאו דווקא בכישרון מזהיר. כי זה ליד: אומנויות התרבות של הרנסנס, מקצועות הומניים, אמצעי מבע יצירתיים. רן דנקר ניסה להתקבל כשווה בין שווים, ואחריו גם אושרי כהן ואניה בוקשטיין. שחקנים מתחילים אך מנוסים, שרוצים להתקדם ולאתגר את עצמם ואת אוזנינו במחוזות אחרים. הם היו שם ב"השיר שלנו", בפסטיגל ובמחזות זמר, ראו כי טוב והמשיכו לסולו. אבל מה שעובד בשילוב עם משחק, קשה יותר לבד. השחקנים המזמרים יצטרכו עוד להוכיח את עצמם בשביל לקרוא לעצמם גם זמרים. אריק איינשטיין הצליח להיחשב גם זמר וגם שחקן משום שהפריד בין התחומים מבלי שנרגיש שהוא משלב בין השניים. התיאטרליות נמצאת בסאבטקסט והמוזיקליות מתפרצת כמעט בלי כוונה, באופן טבעי.

                                          כמו אסף אבידן, רק לא.

ובאופן טבעי נחשבת המוזיקה לחלק מקביל למשחק, והמשחק גם הוא מוזיקלי מאוד. זאת ועוד, כפי ששחקן קומי יוכל כמעט תמיד לשחק באופן דרמטי אך שחקן דרמטי לא יוכל בהכרח להפגין כישורים קומיים, כך לזמרים קל יותר (בהנחה שהם מוכשרים לזה) להפגין כישורי משחק, אבל שחקנים יצטרכו אוזן מוזיקלית וקול מתאים בשביל להשתוות לעצמם בשירה ברמת המשחק. בספרות ושירה, לעומת זאת (ממש כמו מוזיקה, תיאטרון וקולנוע), מעדיפים להביע דעה פוליטית מתוך הנוחות של היצירה. עמוס עוז, דוד גרוסמן, א.ב. יהושע ויורם קניוק החליפו את המשוררים וכותבי המקאמות של הדור שלפניהם בביקורת היצירתית הנשמעת ומתקבלת בכבוד. ממרום גילם, מעמדם הגבוה בסולם התרבותי והעומק העשיר של יצירותיהם, דעתם הפוליטית "נחשבת" יותר בקרב פוליטיקאים ובקרב התקשורת כאחד מאשר מוזיקאים דוגמת שלום חנוך או קוואמי, שמבטאים את ביקורתם דרך המוזיקה. העיתונאים, שאינם עוסקים ביצירה אומנותית ולא בבדיה, אלא בנושאים "רציניים", ונפגשים עם פוליטיקאים ואנשי ציבור במהלך עבודתם היומיומית, חושפים עוולות ושחיתויות, הופכים בעיני הציבור ללגיטימיים יותר לרשת את כסאותיהם. אחרי הכל, גם ז'בוטינסקי והרצל היו פעם עיתונאים.

יש מקצועות ליד, ובמקצועות ליד המעבר חלק. עיתונאות ופוליטיקה, כמו משחק ומוזיקה, ניזונות אחת מהשניה. בעוד עשור, יאיר לפיד אולי יחזור לתפקידו כעיתונאי ואולי יהיה ראש הממשלה. מנגד, ייתכן שאביגדור ליברמן יהיה ראש הממשלה, ואם לא, ממתין לו מקום פנוי לטור דעה ב"ישראל היום" (בהנחה שהעיתון ימשיך להתקיים). לפחות זה עדיף על עוד זיוף של "התקווה".

אומרים שהיה פה שמח

הליכוד התאחד עם ישראל ביתנו, ואחרי הבחירות כנראה יתאחדו גם עם החבורה של נפתלי וש"ס. כל האיחוד הלאומי הזה ימשיך את מסורת הקואליציות המנופחות, כי ישראל צריכה מנהיג חזק. ניקוי ראש, במצב הנוכחי, יודעים גם להסביר למה זה טוב לישראל.

 
כיבוי אורות

עוד שבועיים וחצי נשלשל לקלפי, אם נלך לבחור. עד אז ימשיכו מנהיגנו להתכתש ביניהם אצל ניסים משעל, כדי שכולנו נדע שיש על מי לסמוך. אחרי שכל זה ייגמר, נחזור לשגרה: קואליציה ימנית, אינתיפאדה שלישית ועליית מחירים. יהיה טוב. בעזרת השם יהיה טוב.


שבת שלום ושבוע טוב.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה