יום שישי, 11 בינואר 2013

לך ספר לסבתא

 

הייקו לשבת

טוב למות בעד ארצנו
מאשר למות בעד
באיירן מינכן
                       
           נדב יעקובי מרביץ ציונות באשתו.
מה העניין?
בעניין תעמולת הבחירות


השבוע החלה תעמולת הבחירות בקול תרועה חלושה, ועם ישראל זכה סוף-סוף להבין את המצע של מפלגת כלכלה: משהו שקשור בכלכלה או ברצון של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' להמשיך להיכנס לכנסת בלי שהמאבטחים ידעו מיהי. תעמולת הבחירות מציבה בפני הבוחר תעלומת בחירות אמיתית: למי להצביע, פור גאד'ס סייק? בהנחה שמתעלמים מהמפלגות הקטנות (כן, שאול, גם אתה ביניהן), הבחירה היא בין גוש המרכז לגוש סרטני. נשאלת השאלה: מה ההבדל בין שלוש מפלגות המרכז, ואיך משכנעים את הבוחר שבכל זאת יש הבדל מהותי ביניהן? שאלה שניה: האם הם יתאכזבו?

תעמולת הבחירות בטלוויזיה די מיותרת בימינו האייפוניים, כי מי רואה את הדרעק הזה בכלל? גם יועצי התקשורת של המפלגות הבינו את זה, והעבירו את פעילותן גם לרשת ולסלולרי. באינטרנט אלדד יניב מנסה לשכנע את רני בלייר שהכל מושחת כאן, שהשיטה רקובה ושטוני סופרנו מצטלם לא רע בתאורת 24V על קיר חשוף. פה ושם הרשתות החברתיות, בעיקר אלה שבבעלות מארק צוקרברג, מפציעות מתוכן דפים ומסרים, סרטונים ותמונות, סטטוסים ולייקים, פרי מוחו הקודח של רוכש הלייקים של "הליכוד-ביתנו". אבל גם שלי לא טומנת ידה בצלחת, ולמה שתטמון? בשבועיים האחרונים, אלוקים עדי, קיבלתי שיחת טלפון מביבי, שיחת טלפון משלי ועוד SMS משלי (היי, זאת שלי וגו'). השיחות המוקלטות והסרטונים ביוטיוב הן כאין וכאפס לעומת שלטי החוצות המבריקים שמפארים את כבישינו. ביבי, עם חיוך מונה-ליזה והכותל מאחוריו, אמנם רק מבקש מבוחרי בנט להתחזק (למרות שגם עם ממשלה יציבה הוא עדיין משענת קנה רצוץ), אבל ציפי לבני הגדילה לעשות בקמפיינים שפונים למכנה המשותף הנמוך ביותר בגילאי 3-5. ביבי וליברמן הם אולי אסון, אבל "ציפי לבני -  שלום" לא יביא יותר מצביעים. בכלל, קשה לראות מישהו שישתכנע מצפייה בתשדירי התעמולה או מכרזה נוסח מועצת התלמידים בבי"ס יסודי ברעננה. כל הפרופגנדה דמיקולו הזאת משכנעת בקושי את המשוכנעים.

ואלה שלא משוכנעים מאף רשימה - או שלא ילכו להצביע או שיסתמו את האף וישלשלו פתק לקלפי, שהוא הרע במיעוטו (או לפחות מחליש את הרע ברובו). בשבוע הקפוא ביותר בעשרים השנה האחרונות, לישראלים שבינינו אין יותר מידי כוח לסיסמאות זולות ולתשדירים חובבניים. העם דורש אמת. ולא, הכוונה היא לא לפתק ההוא בקלפי, אלא אמת אחרי הבחירות. או בפרפראזה על ת'ורו: במקום הבטחות, במקום השמצות, במקום התרברבויות – תנו לי אמת. אמת.

שירת הסטיקר/ הדג נחש

דור שלם דורש שלום
תנו לצה"ל לנצח
עם חזק עושה שלום
תנו לצה"ל לכסח
אין שלום עם ערבים
אל תתנו להם רובים
קרבי זה הכי אחי
גיוס לכולם, פטור לכולם
אין שום ייאוש בעולם
יש"ע זה כאן
נ נח נחמן מאומן
No Fear, משיח בעיר
אין ערבים אין פיגועים
בג"ץ מסכן יהודים
העם עם הגולן
העם עם הטרנספר
טסט בירכא
חבר, אתה חסר
הקדוש ברוך הוא אנחנו בוחרים בך
בחירה ישירה זה רע
הקדוש ברוך הוא אנחנו קנאים לך
ימותו הקנאים.

כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
קוראים לי נחמן ואני מגמגם
כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
ברוך השם אני נושם
ולכן...

מדינת הלכה - הלכה המדינה
מי שנולד הרוויח
יחי המלך המשיח
יש לי בטחון בשלום של שרון
חברון מאז ולתמיד
ומי שלא נולד הפסיד
חברון אבות
שלום טרנספר
כהנא צדק
CNN משקר
צריך מנהיג חזק
סחתין על השלום, תודה על הבטחון
אין לנו ילדים למלחמות מיותרות
השמאל עוזר לערבים
ביבי טוב ליהודים
פושעי אוסלו לדין
אנחנו כאן הם שם
אחים לא מפקירים
עקירת ישובים מפלגת את העם
מוות לבוגדים
תנו לחיות לחיות
מוות לערכים

כמה רוע אפשר...

לחסל, להרוג, לגרש, להגלות
להדביר, להסגיר, עונש מוות,
NO FEAR
להשמיד, להכחיד, למגר, לבער
הכל בגללך, חבר
תראו מה זה

אמת אמת, אבל מה זה אמת? ולמי אפשר להאמין? בן סלע ומתן מלמן לא מאמינים.


דיבור בצד 


א': אזרחי ישראל. מדינת ישראל ניצבת בפני איום קיומי על...
ב': לא! לא! זה לא טוב!
א': מה קרה?
ב': תסתכל למצלמה, לא לבריסטול.
א': אבל אני לא זוכר את זה.
ב': אין מה לזכור. תסתכל למצלמה.
א': טוב... אזרחי ישראל. מדינת ישראל ניצבת בפני...
ב': לא! לא!
א': מה עכשיו?
ב': אתה מזיע.
א': חם.
ב': מה חם? שיא החורף, קור כלבים... נו, יאללה, תמשיך.
א': בקדנציה הבאה הדיבוק יפעל להגברת המודעות לתרבות גבוהה ולסרטן השד.
ב': עוד הבטחות, עוד. העם צמא.
א': שלום, ביטחון, שגשוג.
ב': גועל נפש. משעמם.
א': כיף-כף בשקל.
ב': בורינג! תתקוף ת'יריבים שלך כבר!
א': עונג שבת דואג רק לסקטורים שלו, לאטמה תבנה ב-E1...
ב': סיסמאות! אני רוצה סיסמאות!
א': הדיבוק חזק - אינטרנט מהיר. התקרה תנצח את התחת. רגע, יש לי: תרבות...
ב': אפס! אפס מנדטים! זה מה שמגיע לך! אתה לא עובר מסך מחשב, לכל השדים. תלמד מביבי, הוא... הוא למד מצ'רצ'יל. לפחות בקטע של הסיגרים.
א': צ'רצ'יל? אתה רומז ליצחק קלפטר?
ב': אוי... אתה מקרה אבוד, אני מעדיף כבר לעבוד עם שאול מופז.
א': מה? צ'רצ'יל, נו. מהצ'רצ'ילים. זה אלה עם ה... נו, אלה... מה, לא?

שירה בציבור           

פעם, בעת שהיה תיכוניסט מצוי, הרצה יצחק קלפטר בפאתוס על ווינסטון צ'רצ'יל בפני תלמידי בית הספר. מאז כינו אותו חבריו "צ'רצ'יל". כשהתיכוניסטים חיים רומנו ומיקי גבריאלוב (שהיו נגנים מעולים לא פחות משהיו תלמידים גרועים) הקימו להקה, הם צירפו אליהם את צ'רצ'יל. הם הוסיפו לארסנל את עמי טרייביטש, פקיד בנק שתופף לעת מצוא בין צ'ק להמחאה, ואת סלווין ליפשיץ מדרום אפריקה. ביחד הופיעו בקאוורים ובחומרים מקוריים חדשניים לתקופה, לעיתים לקהל שלא ידע להעריך בדיוק את שוויים. באחת ההופעות הציעו להם חמור כתשלום. או-אז החליטו לקחת אמרגן. עם האמרגן יהודה טלית פרסמו את עצמם לכל דכפין, וכך הפכו למה שנהוג לכנות בחוגים סגורים ופתוחים – הצ'רצ'ילים – להקה שזירזה את פריצת הרוק העברי החלוצי בהנהגת לול, או לפחות עשתה אותו טוב יותר.

                        והשבוע בלהיטון: זהו את כלי הנגינה המזיק ביותר לבריאות.
    
אכן, מעולם לא חבו רבים כל-כך הרבה כל-כך למעטים כל-כך. וזה בערך מה שאפשר לומר על להקת הצ'ר'צילים, להקת קצב שניגנה רוק לועזי ב-1965, בתקופה שישראל עוד היתה בקווי 67', חיפושיות הקצב היו סכנת נפשות לנוער העברי וגיטרות חשמליות היו רלוונטיות עוד פחות משאול מופז. אך בעקבות הלהקה פרח גם הרוק הישראלי ונשא כנפיים לגיטימיות, עם אריק איינשטיין ועם סיבובי הופעות בינלאומיים בתפוצות. הצ'ר'צילים נתנו את אות הפתיחה לתור הזהב של להקות הקצב (עוזי והסגנונות, האריות, גן עדן), שהופיעו במועדונים ברמלה, בנתניה וברחוב המסגר בת"א, ושרו רוק באנגלית. אותם מזרחיים ועולים חדשים שלא יכלו להתקבל ללהקות הצבאיות של הקיבוצניקים, התל-אביביים והפרוטקציונרים המזמרים בקול צלול את שירי ישראל היפה של נעמי שמר ונעמי פולני. שם, בדיסקוטקים באזור התעשייה, פנו לסאונד של חו"ל, לחולצות פתוחות, שיער ארוך ופיאות לחיים, ולקצב שהפך אותן בהדרגה משוליים מוקצים לשוליים לגיטימיים. 

--------------------------------------------------------------------------------------------

אתנחתא מוסיקלית:


--------------------------------------------------------------------------------------------
לאחר שלוש שנים התגייסו קלפטר וליפשיץ לצבא, ובמקומם הובאו סטן סולומון הקנדי ורוב האקסלי האנגלי, שניהם התאהבו בישראל שלאחר מלחמת חמשת הלילות. עם ההרכב החדש הקדימו הצ'רצ'ילים את זמנם, שלוש שנים אחרי שהקדימו אותו עוד יותר מקודם. התקליטים שהגיעו מאנגליה ומאמריקה עם ריח הוויניל ועטיפת הצלופן המרשרשת, עוררו בחבריה רגשות מעורבים שכללו שמחה, התפעמות וצער. כה רבה היתה התרשמותם מהסאונד של חו"ל, שהם החליטו להוציא תקליטון, אי-פי בשפת הצעירים דהיום, שנשא את שמם. אבל, אפעס, למרבה האכזבה, התקליטון לא הפך לשלאגר גדול במדינת היהודים שבירתה הנצחית מורכבת מזהב, נחושת ועוד שלל יסודות שאין לישראל. בצר להם ארזו מזוודה וטסו לדנמרק. פה ושם הופיעו, צברו פופולאריות, רדפו אחרי המעריצות של דיפ פרפל וחיממו אותם. אחרי חימום סגול כהה צברו ביטחון, כתבו שירים בעיבודים פסיכדליים ובהשפעת כימיקלים האסורים ע"פ חוק, ושילבו בין רוק מערבי לבין סגנון יווני שהיה פופולרי גם הוא על הצעירים שהאזינו גם לאריס סאן לפי מה שהלך במודה. כך הגיעו גם לאוזניים ציוניות ולחברת "הד-ארצי" שהוציאה להם את תקליטם הראשון, "מקרה אישה", על שמו של סרטו של ז'ק קתמור מחבורת "האוזן השלישית", שהיתה הקולגה "היריבה" של חבורת לול, והושפעה מזרמים אומנותיים בגל החדש הצרפתי של גודאר וטריפו. אחרי דקה וחצי של השקט הגדול, נותנים הצ'רצ'ילים בראש בפתיח הסרט. חבורת האוזן השלישית, אמני הוידאו-ארט שהיו בשוליים של השוליים, צירפו אליהם את פשנל כמפיק, שצירף את הצ'רצ'ילים כתוסף פסיכדלי-מערבי-רוקיסטי, שאומר: תסתכלו מסביבכם. רוצה לומר, תצאו מהבועה של האימפריה הציונית, שש דקות אחרי המלחמה הגדולה-קטנה. כי יש דברים מעבר לים.


מעבר לים התקדם דבר חדש שנקרא "רוק מתקדם". מוזיקה קלאסית היתה הבסיס לרוק, ושילובים בין הז'אנרים נפוצו בפרוגרסיב רוק, בין היתר אצל דיפ פרפל, שהיתה נערצת על הצ'רצ'ילים, כמו בשיר "Anthem" ובקונצרט מיוחד שערכה הלהקה בשילוב בין רוק לקלאסי. באותו המודל השתמשו הצ'רצ'ילים בהופעה מיוחדת ויחידה במינה בשנת 69' בשיתוף התזמורת הסימפונית בניצוחו של זובין מהטה, שנזף בלהקה שתנגן את הקונצ'רטו הכפול של באך באופן רוקיסטי יותר לאחר שזו ניגשה לחזרות למטלה בחרדת קודש. אך גם זובין מהטה לא רצה לפגוע ברגשות הצופים הקשישים והאדוקים של התזמורת, והצ'רצ'ילים ניגנו את הקטע שלהם בנפרד מן התזמורת. קלאסי לצד רוק. כמו בקטע הבאכי הנוסף, קוראל לאוהבים הצעירים, הצ'רצ'ילים הביאו את הקלאסי אל הרוק ואת הרוק אל הקלאסי, והוכיחו שכל להקת רוק מצוינת ראוי לה שתינק ממקורות מהימנים.


אחרי באך והאוזן השלישית, הדרך היתה פתוחה לקריעת מיתרים. ואם אצל קתמור המעורבות היתה חלקית בלבד, אצל אריק ושות', שיתוף הפעולה נפרש על פני שנים. בדיזנגוף, בקצה השני של הכסית, ישבו אורי זוהר ואריק איינשטיין, בועז דוידזון וצבי שיסל, ולגמו אספרסו בעברית אבל שרו ביטלס בקולות. חבורת "לול" היתה מסחרית הרבה יותר מהאוזן השלישית של קתמור, מיינסטרימית יותר, מקובלת יותר. ועדיין, חתרנית ושונה ואחרת. ניחוחות הגראס והדיסטורשן מהמערב לא פסחו על האוזן הרגישה של איינשטיין, שצירף אליו את הצ'רצ'ילים, או יותר נכון לומר – לקח אותם תחת חסותו – שניה אחרי שהסולן סטן סלומון עזב. מהון להון עלו הצ'ר'צ'ילים לבמה ללוות את האריה השואג בהופעות, יען כי לא אהב להופיע לבד. פחד במה, אומרים. ובין הופעה להופעה, גם ניגנו איתו באלבומים הגדולים של ימי לול העליזים. פוזי, שבלול, פלסטלינה, וגם בשירי הילדים. מיקי גבריאלוב המשיך את הקשר באלבומים נוספים. קשר מקצועי, חברי, עד לפיצוץ הגדול שנים אחרי. ובשנים האלו נשארו הצ'רצ'ילים להטוות את הקצב, משדרגים את הקצב הקודם שהיה מזוהה עם אריק מעבודה עם שמוליק קראוס לאיכות ביטלסית שלא היתה מביישת את המקור. שני שירים של הצ'רצ'ילים גם תורגמו לעברית, למידותיו של אריק. את השיר Where You're Gone של רוב האקסלי תרגם יהונתן גפן ל"אחינועם לא יודעת", ואת השיר "למה לי לקחת ללב", שכתב שלום חנוך עם אריק איינשטיין, הפך רוב האקסלי לשיר של הצ'רצ'ילים, בלחן זהה ובעיבוד שונה.


את השיר הזה הוציאה הלהקה תחת שם אחר, Jericho Jones, יען כי עברו להופיע באנגליה וחששו שהבריטים לא יקבלו יפה את השם המקורי. למרות שיתופי הפעולה עם הרוקיסטים הצעירים והמתחדשים בארץ המובטחת (אושיק לוי, פופיק ארנון), ההצלחה בארץ לא היתה מובטחת והצ'רצ'ילים נסעו לחפש את מזלם בניכר. באנגליה ניסתה הלהקה לכבוש את מצעדי הפזמונים והוציאה שני תקליטים בהשפעות רוק-מתקדמות של דיפ פרפל ולד זפלין, אך למרות כל זאת ההצלחה היתה מינורית-משהו. באפריל שנת 72' עמי טרייביטש ומיקי גבריאלוב חזרו ארצה, והלהקה המשיכה להופיע במועדונים באירופה עם דני שושן ועם מתופף בריטי שצירפו אליהם. לאחר כשנה וחצי חזרו גם הם לארץ, והלהקה התפרקה. גלגולים של הלהקה עוד התגלגלו פה ושם, בהרכבים חסרים, והיא הוסיפה לפאר קרדיטים של אלבומים ישראליים, על אחת כמה וכמה כל אחד מחברי הלהקה בנפרד, ובעיקר חיים רומנו ומיקי גבריאלוב. ב-2002 התאחדו בערב חד פעמי, ומאז הם ממשיכים להופיע בהופעות שונות, בעיקר לצד עוזי והסגנונות, במין התרפקות מוזיקלית על להקות הקצב של שנות השישים-שבעים, על הימים שבהם היו הם אלה פורצי הדרך, אלה שהביאו את הסאונד האחר, המוזר, מארצות ניכר, ועשו את זה מצוין.



היכן התרבות

מה שיפה באינטרנט שאפשר להגיד בו הכל, ובחינם. אז הנה מקבץ קללות, שמהולות בזעם נורא: איכסה, פויה, קקה, בטטה. מי שעושה את זה בצורה יותר אפקטיבית, אמנותית ובוטה הוא יובל בן-עמי, הבן של עודד משש עם..., שמוצא את לחמו (בקושי) בכתיבה עיתונאית כפרילנסר ובכתיבת שישה רומנים שהתפרסמו עד כה. מעבר לזה, הוא גם מוזיקאי עצמאי, ובתור עצמאי גם החליט יום אחד, אחרי האיחוד בין הליכוד לישראל-ביתנו, להוציא את שירי המחאה שלו מהמגירה, להקליט אותם בעלות אפסית ולאפשר הורדה חינמית מהרשת. הצדק החברתי לא נמצא רק במחיר. גם סתיו שפיר השתתפה בהקלטות, בשירה ובנגינה על גיטרה. חברת הכנסת הבאה אולי תיאלץ להשתדל יותר מאוסף ההגיגים נגד ליברמן ודומיו ששזורים באלבום הפרטיזני הזה, אבל יובל בן-עמי, יחד עם עוד חבורת נגנים שעבדה איתו בהתנדבות, הוכיח שהוא יודע דבר או שניים על שירה פוליטית.
רבים מהשירים מתורגמים, וחלקם מקוריים. ז'ק ברל, שינייד אוקונר, טום וויטס ועוד תורגמו, בוב מארלי נותר כקאבר, ואילו שאר השירים מתייחסים במישרין, אפילו בבוטות, לאירועים פוליטיים וחברתיים במדינה. כך, למשל, תגובה לא ממש עדינה שנכתבה בפייסבוק של בן-עמי זכתה ממנו להלחנה, ואילו שר החוץ זוכה למחווה ידידותית בדמות שיר אירי (שנכתב במקור כנגד רונלד רייגן) במילים חדשות, רעננות. לא רבים שרים שירי פולק פשוטים, במישרין, ובלי צנזורה. הפשטות שביצירה ובהפצה מאפשרת לבן-עמי לבטא את הביקורת שלו על הממסד בלי מסיכות, כאילו חזר אל ימי בוב דילן העליזים בזמן שייחל לעמוד מול קבריהם של אדוני המלחמה. "שק לי, איווט" הוא נטע זר במוזיקה הישראלית, בשוליים של השוליים, אבל במציאות הפוליטית הנוכחית זהו רק עניין של זמן עד שיקומו לו מתחרים לשירה פוליטית בוטה וצורבת. וטוב שכך.


תאוריית הקשר

הבחירות בפתח ואף אחד לא ממש במתח, אבל לפחות לקופירייטרים יש עבודה. אמנם בעידן הויראלי והמהיר שלנו כל משתמש פייסבוק הופך בן רגע לקופירייטר פוטנציאלי, אבל גם יועצי התקשורת של המפלגות ומנהלי הקמפיינים שלהן למדו לנצל את האינטרנט למטרות תעמולת בחירות. ועדיין, כל מפלגה מנצלת לקראת הבחירות הנוכחיות את דקות התעמולה שעומדות לרשותה ברדיו ובטלוויזיה, בעיקר כדי להשמיץ את היריבים ולהפריח עוד סיסמאות. האחד ביטחון, האחרת שלום וכולם בעד צדק חברתי. פעם, כשהיה רק ערוץ טלוויזיה אחד, תעמולות הבחירות אמנם נמשכו כאורך הגלות, אבל גם סיפקו פה ושם רגע של נחת, שנמשכו עד שלהי המאה ה-20, לפחות בכל הנוגע לתשדירי התעמולה.
בחירות 92' עמדו בסימן מלחמת יצחק ביצחק. יצחק רבין התמודד מול שמיר לא על כנפי יונת השלום. את זו אימץ מאוחר יותר. על-מנת להיבחר היה צורך בתקווה, שמשמעותה: מנהיגות, אחריות, תקווה, ישראל רוצה ביטחון, רבין האיש הנכון. ומעל הכל – ישראל מחכה לרבין, על משקל השיר 'נאצר מחכה לרבין' מתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים. מוטי מורל היה אחראי על המורל בשיר ועל הקמפיין כולו, ורבין היה אז מר ביטחון, שר הביטחון של האינתיפאדה, האיש שמבין ביטחון יותר טוב מכולם. שלום לא היה בתכנון, גם לא עם שנקרא פלסטינים. רבין, מכל מקום, כששמע לראשונה את הג'ינגל, אמר: זה יפה מאוד, אבל למה צריך להזכיר את השם שלי כל-כך הרבה?


יצחק רבין נבחר עם הטיקט הבטחוני, אבל בבחירות 96' היה ברור שהנושא שילווה את כל הקמפיינים, גם זה של הליכוד, יהיה סביב נושא השלום, בלי קשר לרצח רבין. אלא שרצח רבין טרף את הקלפים, ושינה את פני המזרח התיכון מהקצה אל הקצה. שמעון פרס, נישא על גל הפיגועים של תקופת שלטונו הקצרה, לא ידע לנצל כראוי את ירושתו בקמפיינים, ונתניהו לקח את כל הקופה תחת הסיסמה המשעשעת: נתניהו, עושים שלום בטוח. שלום מוסכם, שלום לכולם. כלומר, היו שתי אפשרויות: או שזה יהיה בלי להיפרד משטחים, או שנתניהו שיקר. לבני בגין הפתרונים.


היו ימים ששלום לא היתה מילה גסה של עוכרי ישראל אנטי-ציונים. מפלגות הימין שבאו אחרי השמאל, אימצו את המילה הזאת עם תוספת ביטחונית. אחרי נתניהו הגיע תורו של ברק, שהלך לקמפ-דייויד ולשפרדסטאון, וחזר משם עם עטים שגנב וחיוך זחוח שהביא מהבית. שרון, אחריו, הלך על הסיסמה של שלום, שמא הבוחרים של השמאל לא יאבדו תקווה כליל, והוסיף טאץ' אישי בדמות סבא חביב עם ניסיון בטחוני, שילוב שיזניק אותו על גלי המנדטים. לא ממש חוכמה כשמתמודדים מול ברק. אחרי אי-תגובה ארוכה בסרטון הבא, מגיע עמך ישראל, מלא תקווה וקיטש, מלווה במנגינה כאילו עוד שניה מתחיל 'שושלת', ואז, זמרת הקמפיינים שרה על מנהיג לשלום. לא שלום בטוח, אלא שלום שישמור עלינו.


בין כל המפלגות הגדולות והנושאים הלאומיים כבדי המשקל, צצו להן בתעמולות הבחירות גם המפלגות הקטנות. 'רע"ש' למען זכויות הגבר במשפחה, 'עלה ירוק' למען סמים לגאליים ו'ש"ס' למען החרדים הספרדיים. כן, גם ש"ס היתה פעם מפלגה קטנה. בשנת 88' נחשפה ש"ס לעין הציבור בסרטון שהיה מבריק עד כמה הוא מגוחך. הסרטון מתחיל בפרוכת של ש"ס, סשן קלוז-אפים אימתניים של שופרים, עריכה גרועה של אלמנטים מבית הכנסת ופריז-פריים של ילד דתי מבוהל, תינוק של בית רבן. לאחר מכן המצלמה יורדת ב-Tilt Down ל-Medium Shot של הרב עובדיה יוסף, ואז Zoom-Out אל Long-Shot בו נראים בפריים של בית הכנסת הירושלמי חמישה חרדים רפויים וכנועים, כשהרב עובדיה יושב במרכז, בולט בבגדיו, ומנסה לשכנע את בוחריו בצדקת דרכו בשלל ברכות והתרות המלוות בנהמות חלושות של חבריו. דבריו מחולקים לחדשות רעות ולחדשות טובות (שמתחילות בדקה 0:48). באמצע הסרת הדיבוק הצלם עובר ב-Zoom-In לקלוז-אפ על פניו של הרב עובדיה, שמברך את כל מצביעי ש"ס בכל הדברים שהם יכולים במילא לבקש מאלוהים באופן אישי. ה-One Shot מסתיים בהפי-אנד של רב אחר בעל מבטא מרוקאי, שאחרי צילום קצר של פרק לא ברור מהתורה, מחבק ספר תורה בקתרזיס מופלא ומשחרר שמסתיים בצו קריאה תוך הפניית אצבע פיקודית סמכותית. קולות השופר מסיימים מעגל עם חזרה לפרוכת הרקומה של ש"ס. היו זמנים בהם האחים מרקס היו מתוחכמים יותר.


אבל ש"ס למדה מהר מאוד את הלקח, ואחרי 21 שנה חיקתה גם את הטרנדים של אחיה הכופרים. בבחירות 99' עוד הציגה בתעמולת הבחירות קליפ שהבהיר שש"ס מנצחת, עם מנגינה של ריקי מרטין, Livin' La Vida Loca. בבחירות 2009 - כמה חודשים אחרי שאובמה נבחר עם הסיסמה Yes, we can – הציגו ש"ס תשדיר שהציג חילוניים ודתיים כאחד תחת אותה סיסמה. במהלך חצי יובל שנותיה, יצאה ש"ס מהמסגרת הנישתית בה התמודדה בתחילת הדרך ועלתה על הגל הימני-אמוני שגדל במדינה בערך מאז 97', תוך חיבור לצעירים לא מסורתיים ולשכבות חלשות בציבור המסורתי-ימני. היום, עם הג'ינגל המשותף לבני אלבז ולאריה דרעי, מקווה ש"ס להחזיר עטרה ליושנה, אם לא בסחף מנהיגותי לפחות במספר המנדטים. זה לא ממש הולך להם, לכן הם חזרו גם לקלף הישן והטוב - הוצאת השד העדתי מהבקבוק. עורו הספרדים! הרוסים משתלטים על המדינה!


מול התחזקותה של ש"ס היו במהלך השנים מפלגות שניסו לכרסם במעמדה, על אותו הטיקט של סטטוס-קוו שביר. מרצ ושינוי היו ממובילות המהלך. עם גלי ההגירה הגדולים בסוף האייטיז, צצו גם מפלגות למען הרוסים ולמען האתיופים, כמו גם מפלגת התימנים ומפלגות סקטוריאליות נוספות. השילוב בין ייצוג העלייה הרוסית לבין המאבק החילוני בהתחזקות הדתית הוליד את 'ישראל בעלייה', מפלגתו של אסיר ציון בעל הכובע הצבאי האלמותי, נתן שרנסקי. בניגוד למערכת הבחירות הנוכחית, בה אף פוליטיקאי "לא עסוק בחלוקת תיקים", בבחירות 99' הועידה 'ישראל בעלייה' לעצמה את תיק הפנים ואת תיק השיכון, תחת הסיסמה: אמוודה פאד ש"ס קונטרול – נייט! אמוודה פאד נאש קונטרול. ובעברית: תנו לשרנסקי להיות שר הפנים, דאלבאיוב! ברוח קצב הטכנו והטרנס של סוף הניינטיז, הביאה המפלגה לבוחריה הצעירים במועדון Queen גם DJ גרוע, והותירה בהם צלקות עמוקות לכל ימי חייהם.


מול הרצינות התהומית וההשמצות ההדדיות של המפלגות הגדולות, ידעה מרצ כמעט תמיד להיות האחות המגניבה והחדשנית, לפחות במה שנוגע לתעמולת בחירות. אחד מהקמפיינים שלה, מבחירות 2006, הציג דואט ראפ משותף של ביבי ופרץ, בסגנון סאבלימינל והצל. היום פרץ כבר לא עושה דברו של ביבי, כפי שמרצ הציגו, ועדיין השחקנים אותם שחקנים פחות או יותר. ומרצ כתמיד שוב הציגה סרטונים משעשעים ומקוריים, אפקטיביים לשיטתה בדרכים יצירתיות ומתוחכמות, בלי שמץ של ילדים וכותל ובלי כתובות אדומות על רקע שחור. בניגוד לש"ס, שחיפשה את הצעירים בבתי הכנסת ואצטדיוני הכדורגל, מרצ פנתה לצעירים של בתי הקפה, והיום, בעידן הרשתות החברתיות ויו-טיוב, הפנייה אליהם אפקטיבית מתמיד. רק שהם התמעטו.


ומול השמאל עמד הימין, ובשוליים הסהרוריים גם הימין הקיצוני. כהנא מצד אחד ומהצד השני הרב לווינגר, שלמד לקח מהאינתיפאדה והפליא במקבץ מדויק של ירי מצבים על ערבים, והרשים גם את זהו זה. מתן רישיונות נשק למתנחלים מעולם לא נראה לגיטימי יותר.


כיום מצע כזה כבר לא נשמע מופרך. הרשימה 'עוצמה לישראל', שכוללת את מיטב הטינופת של ישראל, היא רק האח הסורר של הליכוד-ביתנו-הבית היהודי. איווט ליברמן, שיהיה אולי ראש הממשלה בעשור הקרוב, ניסה פעם להיות פחות ממלכתי. גם היום זה לא מצליח לו, אבל עד לא מזמן ליברמן הציג במערכות הבחירות השונות שפה אחידה של כוח, והיא לא ערבית.


על גל השנאה והפחד עלה הימין, והשמאל התפוגג בשאריות התום, הטיפשות ומאבקי האגו. המילה שלום, שלוותה בקמפיינים מאז רצח רבין ועד מבצע 'חומת מגן', פסה מהעולם, ואת מקומה תפסה המילה 'ביטחון'. בבחירות האלה נוסף גם הטיקט של 'צדק חברתי', בעקבות המחאה ההיא. עברו שנים מאז מלחמת ספי ריבלין-הגששים של שנות השמונים ומאז הקמפיינים המשעשעים של המפלגות הקטנות בשנות התשעים. שלום, ביטחון וצדק חברתי חלפו בערבוביה זה בקמפיין של זה, וכשאין מה לומר השתמשו בהפחדה, השמצות ואיומים. מערכת הבחירות הנוכחית לא שונה בהרבה מקודמותיה. על אף השתתפותה של שחקנית נוספת, הרשת החברתית שמה, הקמפיינים נותרו חלולים והסיסמאות נבובות. עדיין צצים פה ושם תשדירים משעשעים, אם במודע ואם לא, שמפיגים מעט את השעמום והייאוש, אבל בסוף נשארנו עם המסר העיקרי של הגשש החיוור, שבמהלך בחירות 81' פתחו את הערב במחווה למערכון 'הקפיטריה בטבריה' ופצחו בשיר 'עובדים עלינו', למילים של יוסי בנאי. כי ממערכת בחירות אחת לשניה, עובדים עלינו בפנים ואנחנו לא לומדים (אבל על כך בשבוע הבא). ובנימה אופטימית זו, נסיים עם תשדיר התעמולה האקטואלי ביותר, מהבחירות הנוכחיות הבאות עלינו לטובה. סגירה של עשרים שנה, מתקווה לפחד (אם להשתמש בקמפיין של אחת המתמודדות). כי לא רק ליברמן מבין ערבית.


אומרים שהיה פה שמח

קמפיינים פוליטיים הם עניין די משפיל עבור המועמד שמחזר על פתחי הבוחר, ועניין מטריד לא פחות עבור הבוחר עצמו. יעל פוליאקוב וענת מגן-שבו ביום קריטי לגורל אחד העם 1, לקראת הבחירות לוועד הבית.


כיבוי אורות

תשדירי התעמולה ימשיכו להיות זמינים לצפייה ישירה בערוצים הישירים בצורה לא ישירה, ונוכל ליהנות שוב ושוב מהסיפורים על האב והאח של ביבי ומהמזוזה של הרב עובדיה יוסף. יום אחרי הבחירות הקמפיינים ייעלמו ביחד עם ההבטחות. וגם עם כל המניפולציות, כדאי למזער את הנזק איכשהו ולהצביע לאלה שהשקרים שלהם הכי אמיתיים, או לפחות פחות מאיימים.

שבת שלום ושבוע טוב.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה