יום שישי, 19 באפריל 2013

להרוג טורקי ולנוח



הייקו לשבת

אני לא הפרעתי לך
אתה אל תפריע
לעצמך      
                               
               'פופוליטיקה לייט' - בקרוב בערוץ הקבלה.

מה העניין

בעניין הפיוס עם טורקיה


התנצלנו בסוף. זה היה חפוז. מנוע האייר פורס 1 רעם כשאובמה התקשר לארדואן. השיחה עם נתניהו היתה קצרה. ארדואן המשיך להקשות עורפו ולשחק אותה אבו-עלי יעני הוא בסרט של ברוס לי כאילו מה הוא חושב לעצמו באמת. אבל בסוף התנצלנו. זה לא היה קל. אפילו קשה. לשני המנהיגים כבוד ויקר, שחשוב מאינטרסים אסטרטגיים. אבל אסד פירומן, וזה דורש תיאום. אין מה לעשות. אז אמרנו סליחה, אז מה? מישהו מת?
כן, לפני שלוש שנים. מאי 2010. קבוצת ארחי-פרחי, שכנראה כבר לא יזכו בפרס היצירה הציונית מטעם לימור לבנת, שטו לגאזה סטריפ, חמושים בכל טוב. לא מנו ספנות, בלי הופעה של משה פרץ, ממש לא שיט תמים. קומנדנו השתלט עליהם ביעף, והשאר היסטוריה. העתיד נראה מר, מר, רע. רע ומר היה גם יחסינו עם העולם הנאור אשר מושבו באירופה הקלאסית. לא עזרה במיוחד פגישת הפסגה בין דני איילון לשגריר הטורקי, כאשר איילון התרווח על כס המלכות של ליברמן בעוד שהשגריר הטורקי הצטנף על כסא של 'גן שושי'. לא תרמה במיוחד גם התנהגותו של ארדואן, שבדומה לערס גרוזיני שרוחץ את האוטו בשעה שחייל אתיופי בחופשה מטריד את אחותו הקטנה לנגד עיניו הנדהמות, ניפח את חזהו בחופזה, ותלתליו מבצבצים מחולצתו. יחסי ישראל-טורקיה מעולם לא היו מתוחים יותר, כפי שיודע כל סוחר עורות ומתקן ברזים טורקי. אלא שהמרצח מדמשק דווקא תורם בדרכו ליציבות באזור, ושתי המעצמות – טורקיה וישראל – בסיוע ממלכת ירדן הענפה וההוא מאמריקה, הצליחו להתגבר על האי נעימות ולעשות סולחה עגמומית, שנראתה לביבי כבוטנים יומיים אחרי שהתפייס עם נפתלי בנט.
והנה כי כן, למרות הכל, ניצבים אזרחי ישראל בפני סולחה היסטורית שלא מתממשת ומבוששת להראות פירותיה בציבור. הפיצויים מתעכבים, הצ'קים חוזרים, החמאס זחוח וארדואן לא עונה לטלפונים ולא מחזיר מיילים. לא לילד הזה ייחלנו. ובכל זאת, מה אנחנו ילדים? כנראה שחיבוקים ובלונים כבר לא יהיו במידל-איסט, אבל אם יהיה שיתוף פעולה כלשהו זה עדיף על נתק של ברוגז ברוגז לעולם, שולם וכו'. אחרת אובמה יצטרך לחזור לכאן, ודודו פישר עסוק.

איסטנבול/ שממל
הולך ברחוב ו-
זה מרגיש כאילו כבר עברתי כאן
הגברת, הטעם
הכל מוכר.
כולם מדברים ב-
שפה שאני מבין ולא קולט
מתחת לשמש
אני בולט

אני בטוח שהייתי פה כבר פעם
אולי נולדתי אולי אני תייר כאן
ההמנון עומד הדגל בשמיים
האנשים צוחקים הפחד בעיניים
זה ישראל? זה מבלבל אותי לאללה
אני לא יודע באיזה צד אני ולמה
אם כבר לקחנו את הבקלאווה בוא ניקח את השפם
ואיסטנבול זה כאן

הגברת אומרת לי
שב תאכל אתה נראה כמו מישהו
שהכרתי, הינקתי...
הבן שלי?
אני רק אומר כן
ומתחיל לברוח אף אחד כבר לא
רודף אחרי
שוב אני חולם?

אם רק תסבירו לי מאיפה אני באתי
אם אני אסקימוסי, סיני או רומנטי
הלב רוקד מזרח בראש תקוע מערב
המידלהיסתבך לי לך תוציא אותי עכשיו
אפשר לשתוק אבל
lets talk דוגרי
הרבה יותר מ
USAאנחנו turkey
אז אם לקחנו את הבקלאווה בוא ניקח את השפם
ואיסטנבול זה כאן

ואת
רק לידך אני מרגיש בבית
אבל לקחת אותו מזמן
לא אמרת לאן
נכנסת לתוך תרמיל
ונעלמת

אני בטוח שהייתי פה כבר פעם
אולי נולדתי פה אולי אני תייר כאן
ההמנון עומד הדגל בשמיים
האנשים צוחקים הפחד בעיניים
זה ישראל? זה מבלבל אותי לאללה
אני לא יודע באיזה צד אני ולמה
אם כבר לקחנו את הבקלאווה בוא ניקח את השפם
ואיסטנבול זה כאן

תראו מה זה

הטורקים והישראליים רבים? מזל שזיו פלג כאן כדי לפשר, ממזמן.

דיבור בצד


א': סליחה.
ב': תעביר ת'מלח.
א': אמרתי סליחה.
ב': שמעתי.
א': את לא סולחת?
ב': תעביר ת'מלח, נו.
א': קחי את המלח.
ב': תודה.
א': סליחה.
ב': יש קטשופ?
א': נו, נמאס לי להקשיב לצלילי השקט.
ב': מה?
א': מה אני אעשה בשביל שתסלחי?
ב': תביא קטשופ.
א': וזהו?!
ב': וחרדל... ואף פעם אל תדבר אלי ככה, אתה שומע?
א': טוב, מותק. בשבילך אני אהיה כמו גשר על פני מים סוערים.
ב': יופי, אז תשיג כרטיסים לכוורת.
א': אין!
ב': אמרת גשר.
א': אבל... טוב, ננסה... מה עוד?
ב': תתקשר לאמא שלי ותגיד לה שאתה אוהב אותה.
א': מה? אבל...
ב': גשר. אמרת גשר.
א': טוב. מה עוד?
ב': זהו... נראה לי.
א': אז את סולחת?
ב': קודם תעשה את זה, אחר-כך נראה.
א': מה המספר של גידי?

שירה בציבור           

"טום וג'רי", ככה קראו לעצמם עוד לפני שהפכו לחתול ועכבר. פול סיימון וארט גרפונקל היו שני יהודים טובים מקווינס שבניו-יורק, ילידי נוב' 41', שעה שפצחו בזמר נוגה תחת שם זה, בבית הספר בו למדו, והם עוד שניה ברי-מצווה. האחים אוורלי השפיעו עליהם אחו שרמוטה והם ניגנו קאוורים ללא הרף, אך לא לעולם חוסן, שהרי פול התגלה ככותב שירים מוכשר וכמלחין מחונן, ואילו ארט התברך בקול גבוה וענוג של נער מקהלה קתולי מבית טוב, למרות יהדותו. הצמד שר בהרמוניה מופלאה והיה באמת יפה מאוד לראות אותם מופיעים. בגיל 16 כבר הוציאו תקליטון ובו שני סינגלים. אחד מהם, "היי תלמידה" שמו, זכה להצלחה לא מועטה, אולם הניסיונות הבאים של החבר'ה האלה כבר הצליחו פחות. נראה היה שהרפתקת הזמר החפוזה של השניים היתה בסך-הכל הרפתקת זמר חפוזה. פול וארט פנו לדרכם, כשדרכם מתפצלת באמצע לימין ושמאל.
בשעה שארט דגר באוניברסיטת קולמוביה, ישב פול סיימון בקולג' בקווינס וחרש את הספרים בלימודי ספרות אנגלית. באותה תקופה, אמצע הסיקסטיז, התפתח סגנון הפולק האמריקאי בהובלת יהודון אחר, מה קוראים אותו בוב דילן. פול וארט זנחו את הלימודים ותפסו גיטרה אקוסטית, משלבים קולות בשירים חדשים שכתב פול. הם עלו על הגל, חתמו בחברת "קולומביה" והוציאו באוקטובר 64' תקליט ראשון בשם: "שלוש בבוקר יום רביעי". זה היה יום יפה. התקליט היה גם הוא יפה, מלא כישרון, ונחל כישלון צורב. או-אז עשה הצמד קולות של פרישה, ומימש את הקולות לכדי פרישה. פול סיימון קנה וואן ווי טיקט לאירופה, הופיע בכל חור ובעיקר באנגליה. באותו זמן נסעו הרבה טנדרים ברחבי ארה"ב, ונהגיהם ביקשו מהרדיו לשים שיר אחד מהתקליט הכושל של סיימון וגרפונקל, "צלילי השקט" שמו. שיר שפול כתב במשך חצי שנה על רצח קנדי. לאט לאט החלו בקשות תכופות יותר לזרום למפיקי הרדיו, והשיר זכה לעדנה מסוימת. טום וילסון, מפיק כשרוני ומזהה כשרונות, גילה את הפוטנציאל ובלי לבקש רשות הפיק מהשיר מטעמים ברוח התקופה. הוא הוסיף גיטרה חשמלית, בס וכלי הקשה והוציא את זה כשיר פולק-רוק יותר מגניב. הקהל התאהב בגרסה החדשה, והשיר נכנס למצעד הפזמונים האמריקאי, ולאחר שלושה חודשים התמקם במקום הראשון וסירב לזוז משם עד שיבוא משהו יותר טוב.


פול סיימון חזר במרוצה לאנגליה, קצת נתקע במכס עם הוויסקי אבל ארט גרפונקל כבר חיכה לו במתח והם הסתערו על אולפן ההקלטות בשירה וריקודים, בעיקר בשירה. וריקודים. הם ראו שהסגנון של טום וילסון עובד, והקליטו את שיריהם מהתקליט בעיבודים חדשים, וגם שירים מתקליט סולו שפול הוציא בינתיים. השירים הצליחו והמכירות הרקיעו שחקים. אמריקה גילתה את צמד הפולק-רוק ההרמוני סיימון וגרפונקל, והתאהבה בו אנושות. כמעט כל שיריהם טיפסו לשלבים שונים במצעדי הפזמונים. אבל מלבד השירים האלה, התפרסמו סיימון וגרפונקל גם עם פסקול הסרט "הבוגר" של מייק ניקולס, שיצא ב-1967. הסרט, בכיכובו של דסטין הופמן, הוא שם דבר בהיסטוריה של הקולנוע בהציגו יחסים מורכבים בין סטודנט צעיר לגברת רובינסון הנשואה, כשדסטין דווקא אנטי-גיבור וכל זה, אבל מה זה פה שיעור קולנוע, לחזור למוזיקה מהר אבל. פסקול הסרט, כמו הסרט עצמו, זכה להצלחה בציבור. מלבד "צלילי השקט" כולל הפסקול להיט נוסף, "גברת רובינסון".


עם ההצלחה בא גם המתח. פול היה כותב השירים וארט חש תסכול מכך שהוא רק האיש בעל הקול הגבוה, ופנה לסרטים. הם הקליטו באולפן בנפרד, כאשר ארט נעדר תכופות מהקלטות באולפן לטובת השתתפות בסרט של במאי 'הבוגר', מייק ניקולס, "מלכוד 22", ע"פ ספרו של ג'וזף הלר. אמנם גם פול הצטלם, אבל הפילם הזה צנח על רצפת חדר העריכה בקול ענות חלושה. מה שנשאר מזה זה סרט נאמן לספר על האבסורדיות שבהתנהלות הצבאית, שאמנם מתרחש במלחה"ע השניה אבל האלגוריה לבוץ הוייטנאמי היתה ברורה לכל צופה, וזאת בשעה שקולות נגד המלחמה ההיא החלו להישמע בכל רחבי רוקנרולנד. סיימון וגרפונקל הצטרפו לקולות האלה. למרות הכל, כמו כל מבקרי מדיניות, הם היו פטריוטים אמריקאים שדאגו לאומה. אפשר לראות את זה בסרט שתיעד את שתי הופעותיהם באוניברסיטת מיאמי ובאוקספורד בנובמבר 69', ושודר בטלוויזיה בסוף נובמבר, ללא פרסומות. אף אחד לא רצה להיות מזוהה עם הקולות נגד הממסד שעלו מהסרט, מה גם שאווירת האוי-ווי המשיכה בסרט כשהתגלעו המחלוקות סביב השניים, דקה לפני שהתפרקו בשנית כצמד.


אמנם השניים פנו איש איש לדרכו, אבל תקליט יצא? יצא, אחרי הרבה בלגאן, בסוף יצא ב-26/1/70 תקליטם האחרון, שנקרא "גשר על מים סוערים", כשם אחד הלהיטים שיצאו מתוכו (ססיליה, הנשר עובר, המתאגרף, ועוד). התקליט זכה להצלחה עצומה, ושיר הנושא עוד יותר ממה שיכלו לחלום עליו. סיימון וגרפונקל ראו כי טוב, וחזרו ונפרדו, חזרו ונפרדו. ידידותם האמיצה רבת השנים, מאז גיל 13, החזיקה מעמד יותר מכל מחלוקת. אמנם פול סיימון פנה לקריירת סולו מרשימה (בהשפעות דרום אמריקניות ואפריקאיות) וארט גרפונקל המשיך בקריירה מוזיקלית (עם אזכורים של הצמד) ולגיחות בסרטי קולנוע, אבל הצמד "סיימון וגרפונקל" הוסיף לשתף פעולה בחלטורות רבות. בשנת 81' הופיעו בסנטרל פארק מול חצי מיליון אנשים (הופעה בחינם, כמו אייל גולן בכיכר המדינה במחאה ההיא, רק לא), וב-2004 כבר הופיעו מול מאה אלף איש יותר. בין לבין הספיקו לזכות בפרסים, להופיע בקונצרטים (וגם בישראל) ולהיכנס להיכל התהילה של הרוקנרול. פול סיימון הספיק גם לאכול עם שלמה ארצי ארוחת צהריים וביקש שלא יקראו לו 'אל', אבל שיא תהילתו ופעילותו היה כאמור עם ארט גרפונקל, בצמד "סיימון וגרפונקל", הצמד עם התסרוקות נוסח דמויות של האחים כהן ועם קול מלאכי, צמד שהשפיע לא מעט על מוזיקת הפולק-רוק של שנות השישים באמריקה, ומשם על העולם החופשי כולו. ואהוד מנור הוסיף ואמר, בהזכירו את ילדי הפרחים, ש... "הם עזבו את ההורים כשדונובן ודילן הפריחו יונים במצעדי הפזמונים. הם שרו "לט איט בי" באישונים גדולים ובוערים, שילבו קולות ולבבות כמו גשר על פני מים סוערים." אמר וצדק.



היכן התרבות

"הייתי מעדיף למות," הוא אמר בעיניים מושפלות. גבר בן 70 כמעט, לוחם מלחמת ששת הימים, הלום קרב שמתמודד מאז עם השדים שבתוכו, עם הזכרונות והמראות והמצפון שמייסר. מה היה קורה אילו? שאלה שמצטרפת לשאלות אחרות ללא פתרון.
כמו אותו הלום קרב שעלה לבמה לאחר ההצגה, ושאלותיו נותרו ללא מענה, כך גם ההצגה "מה הבעיה שלך?" מעוררת תהיות בדרכה המעודנת-מינימליסטית, ואם זאת גם אירונית וגרוטסקית, מערבבת הומור בדקירות קצרות של כאב, מכניסה את הסוריאליזם אל תוך הריאליזם היומיומי של זוג צעיר, ומעמתת את נבכי הנפש מול הצורך בשפיות ובשגרה.
רוני הוא חייל משוחרר, הלום קרב שמנסה להסיט הצידה את מחשבותיו הטורדניות על מוטי וחיים, שני חבריו שנשארו שם בני עשרים. לדעתו, בגללו. החיילים המתים מאשימים, מפזרים תוכחות, דוחקים את רוני מחוץ למסגרת שבנה עם בת-זוגו השחקנית, נטע, שמנסה להתמודד עם השדים של רוני, לא תמיד בהצלחה.


"מה הבעיה שלך?" זוהי הצגת פרינג' עצמאית, והמינימליזם ניכר בה כמו גם היצירתיות וההתלהבות של הצוות היוצר, ולאחר ניסויים ותהיות גם מגישה לצופה מוצר מגובש ומהודק, גם אם נראה כסיפור פשוט ובנאלי. למרות היעדר הקתרזיס (שתפקידו לזכך ולשחרר בקלות את הצופה אל המציאות שבחוץ), נראה גם שהוא לא נחוץ במיוחד, ואם זאת יכול היה אולי להוסיף. בתוצאה הכללית, בין ההתחלה לסוף, רקם המחזאי ינון בר-שירה, ביחד עם הבמאית נעמה גלבוע, הצגה נוגעת ללב, כנה ופשוטה וחפה מקלישאות. המחזה, יש לציין, מתחמק מנסיונות לרגש בכוח, אינו חוזר על תבניות ומערב הומור ודרמה באותה טבעיות שמערב בין מציאות להזיה, עד שהלם הקרב גורר לעיתים גם חוסר אמון מצד נטע, באותה מידה שנטע, כשחקנית, מתאמנת על הדמות של אופליה ודמותה גולשת אל חייו של רוני (כמו גם עירוב בין ההצגה לקהל, באחת התמונות). את רוני משחק עומרי אוזן, שחקן מתחיל ומבטיח (כמו יתר הצוות, בעצם), שמתמסר לדמות ולתפקיד מתוך הבנה (כך נראה) של הלומי קרב ומצג מצבם ללא מעברים חדים מידי בין המצבים, באופן שטבעי אפילו עבור הצופה. מרכיב ההזדהות עובד שעות נוספות גם עם דמותה של נטע, בגילום ברקת מופקדי, שעוברת מספר מצבים רגשיים ומצבי תודעה בחן ובאיפוק מרשימים. את דמותו של מוטי מגלם יובל שטרן (שחקן בדיבוק), שמעצב דמות תודעתית מלאת סמכות ואופל, עם מעברים בין הומור סלפסטיק מדויק לבין פחד שכובל. את חיים מגלם דותן רמות המצוין, שחקן שהבעות פניו ומחוות גופו משחקים לצד טון דיבור מתנגן מאליו (מעין דרור קרן הצעיר). צוות השחקנים, בשיתוף המחזאי והבמאית, יצרו יש מאין הצגה אינטליגנטית ואלגנטית, שמספרת סיפור ובו גם ההבנה על הלומי קרב וחייהם, אולם את התובנות יצטרכו להפיק הצופים בעצמם מתוך החוויה.
             
אתנחתא מוזיקלית


תאוריית הקשר

אחרי שבשבוע שעבר שמענו את אריק איינשטיין שר באנגלית וצרפתית, כולל גרסאות באנגלית ל'אבשלום' וגרסאות של הצ'רצ'ילים לשירים אחרים, הגיע הזמן לתת גם לזמרים אחרים טיסה קצרה לחו"ל, במיטב שיריהם שעשו ירידה מהארץ.
שלמה ארצי, זמר ישראלי לכל דבר ועניין, הקליט בצעירותו כמה קאברים וכמה שירים בלעז. בין היתר ניסה את מזלו בגרמניה של אחרי המלחמה. ב-1973 הופיע שלמה ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון עם שיר שהלחין, "שיר בבוקר בבוקר", הידוע יותר כ"פתאום קם אדם בבוקר וכו'", וזכה במקום השני. בעקבות השיר ובדרך לחיפוש עצמי שלא כלל את הודו באותם ימים, טס למולדתו של גתה והיינה ושילר ואייכמן, והקליט ארבעה תקליטונים בשפה הצורמת ההיא, דור שני שכמותו. בין היתר הקליט גם גרסה גרמנית לשיר ההוא, אותו שר במחאה החברתית (בעברית) לכל אותם המונים ליד הקריה שדרשו צדק חברתי.


השיר הראשון של בועז שרעבי שיצא לרדיו היה דווקא באנגלית. השנה היא 1971 והשיר "פמלה" מכיר לעולם את בועז שרעבי, זמר נשמה ישראלי ששר באנגלית עם מוטיבים מזרחיים, למרות שהוא בכלל מתופף. המתופף הצעיר (עדות לפעילותו ניתן לראות בארכיון הדיבוק) הצטרף לחבורת הישראליים שכבשה את 'אולימפיה' בפריז בשנים שבין שתי המלחמות, כשישראל עוד נחשבה לפלא. שם פגש את יפה ירקוני, שהופיעה גם היא מול הצרפתים, ובעקבות כך הקליטה יפהל'ה את השיר בעברית. לאחר-מכן היה זה תורו של בועז שרעבי להקליט בעברית, והשיר בביצועו חרך את גלי האתר של הרדיו. למרות הגרסה בעברית ולמרות האנגלית, בועז שרעבי לא פסח גם על שערי ברלין, והקליט ללהיט גם גרסה בגרמנית. בועז שרעבי המשיך מאז לשיר בעברית כמובן, אבל נותר מחובר לעולם, כמו שאפשר לראות בגרסה האנגלית ובגרסה הערבית לשיר "כשתבוא", על רון ארד.


אפרופו שרעבי, שנה מאוחר יתר, ב-1972, הגיע למקום השני בפסטיבל הזמר עם "תני לי יד", שיר שנכנס 12 שנה מאוחר יותר לסרט בהשתתפותו, "מאחורי הסורגים". אבל השיר גם זכה לגרסה בספרדית, של הזמר סרג'יו דניס. שיר שזכה לתהילת עולם.


השיר הראשון שגלי עטרי הקליטה היה באנגלית. השיר השני דווקא היה בעברית, "אם יש לך שמש". השיר הפך לשלאגר גדול, והיא בת 17 בלבד. עם ההצלחה ועם השיר, נסעה גלי עטרי לייצג את ארצנו בתחרות זמר ביפן, "פסטיבל טוקיו". כמובן, המוזיקה היא שפה בינלאומית וכל זה, אבל היי – למה שלא נתרגם את הזהו ליפנית, אה? אמרו ועשו.


ומה על שימי תבורי? הוא לא ניסה צרפתית? ניסה גם ניסה, ואפילו הצליח. בשנות השמונים נסע לצרפת, הופיע לא מעט בפני הקהל המקומי, וגם הקליט כמה שירים. אחד השירים שהקליט היה "אתמול היית שונה". בשנת 2000 הוציא דיסק כפול בצרפתית, והוכיח לאוכלי הצפרדעים מאיזה חומר הוא עשוי.


על יגאל בשן סופר כאן בהרחבה לפני שבועיים, בין היתר על ניסיונותיו באנגלית. בשנת 1977 חתם יגאל על חוזה בינלאומי והקליט שלושה תקליטים באנגלית, שיצאו בהפרש שנתיים זה מזה. בתקליט הראשון הקליט גם גרסה אנגלית לשיר "סיוון", בלי קשר ללאונרד כהן, תחת השם 'סוזן שלי'. מלבד השיר הזה, הקליט גם גרסה באנגלית לשיר "יש לי ציפור קטנה בלב."


להקת 'כוורת' הופיעה באירוויזיון 74', אבל הפסידה, מי אם לא, לאבבא. למרות זאת, ניצלה את המומנטום, והקליטה תקליטון באנגלית עם גרסאות לשירים "המגפיים של ברוך" ו"נתתי לה חיי", תחת שם הלהקה "פוגי", כמו שגם אפשר לראות בארכיון הדיבוק.


למרות הרצון הטוב, כוורת ידעו היטב שמקומם תחת ידו של פשנל הגדול. אבל להצלחה אבות רבים, לאחד מהם קוראים ג'ו דסאן, יהודי צרפתי שהוא במקרה גם זמר מצליח, שהקליט גרסה צרפתית לשיר, הפעם על הצבא הצרפתי. גם כאן וגם שם זכה השיר להצלחה, ולסנדרסון התמלוגים.


ושוב אנחנו שבים לארכיוננו, והפעם לזוהר ארגוב. השיר "בדד" זכה להצלחה רבה בגרסתו העברית של זוהר, אבל הזמר הצרפתי רנה פרידג'ה, שנים אחר-כך, הקליט בארץ גרסה בצרפתית לשיר.


אריק איינשטיין הקליט עם מיקי גבריאלוב את התקליט "בדשא אצל אביגדור" לאחר ששלום חנוך, השותף הטבעי, נסע להקליט אלבום בלונדון (עם גרסאות באנגלית לשירים "מאיה" ו"אל תוותרי עלי"). אבל אנחנו דווקא סוגרים מעגל עם אריק איינשטיין, כשהפעם הזרקור מופנה דווקא אל המלחין, מיקי גבריאלוב (היי, הוא טורקי), כי המילים – הן דווקא באיטלקית. אני ואתה נשנה את העולם זכה לגרסה איטלקית של להקת הרוק-מתקדם "קאפסיקום רד", שביצעה את השיר ב-1972, שנה אחרי אריק. אחרי 20 שנה מיקי גילה זאת, והחליט לתבוע זכויות יוצרים, לשווא.


אומרים שהיה פה שמח

להרוג טורקי ולהיהרג ע"י טורקי, מה זה משנה, העיקר שנחים בסוף. ניקוי ראש שרים ונחים.


כיבוי אורות

בואו נקווה שזה הסוף לסכסוך והתחלה של משהו חדש וטוב, שהכל זה סתם ניפוח חזה טווסי של מנהיגים ומאחורי הקלעים משחקים שש-בש על קפה טורקי והכל יהיה סבבה. מגיע לנו קצת שקט, אחרי הכל.
שבת שלום וחג שמח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה