יום ראשון, 12 בינואר 2014

מי מפחד מהזאב מוול סטריט?

כסף כסף כסף, שורף לי את קצה היד. מאז ששר את השורה ההיא, הספיק רמי פורטיס להתפתות לכסף הגדול שבריאליטי. אלא שבמקום אחר יש כסף גדול יותר, מהיר יותר, זול יותר. מיליונים. אפשר למצוא אותו בכיסים של ג'ורדן בלפורט וחבורת הנוכלים שטיפח בוול-סטריט. או בפח הזבל או על רצפות, סיפוני יאכטות, מיטות ועל גוף של בחורה. הירוקים האלה, הם נמצאים בכל מקום.

סקס, סמים וירוקים הם אולי פסגת ההדוניזם אליו שואף כל ברוקר מתחיל, או לפחות מרטין סקורסזה בעבודה על סרט חדש. בסרט "הזאב מוול סטריט" שוב מוכיח סקורסזה, לכל מי שהתגעגע ושכח, שהוא מבין דבר או שניים בבימוי קולנוע, ומשחרר מהמזוודה הפרטית שלו את כל מה שיש לו להציע (ולעורכת הקבועה שלו, תלמה שונמייקר) - תנועות מצלמה מהירות, חדות, סיבוביות, מרחפות, פריז-פריים, סלואו-מושן עם מוזיקה אופראית, פסקול מגניב, תלבושות ותפאורה מרתקים, פרופס ואיפור, דם וסמים, בחורות עירומות, גברים מאצ'ואיסטים, ואינטרקציה מהפנטת בין השחקנים. סקורסזה הוא גם במאי שחקנים מצוין, ובסרט הזה הצליח להוציא מהקאסט תצוגת משחק מרעננת ומרגשת לעיתים.

                                                ליאו צופה בסטנדאפ של נאור ציון                           

כן, זהו כנראה הסרט שבו ליאונרדו דיקפריו מציג את תצוגת המשחק המרשימה ביותר שלו מאז "מה עובר על גילברט", בדומה גם לסייד-קיק ג'ונה היל ואפילו למתיו מקונוהיי (שמגיח לארוחת צהריים חפוזה בלבד). ליאו אמנם רגיל לגלם את הנבל בזמן האחרון, אבל בניגוד ל"ג'אנגו ללא מעצורים", למשל, כאן לא ברור עד הסוף אם הוא נבל או סתם גיבור המעמד הגבוה, האיש שהגשים במו-ידיו את החלום האמריקאי להתעשרות מהירה, גם אם זה כרוך במעשי נוכלות.

הסרט "הזאב מוול סטריט" מספר סיפור אמיתי, בהתבסס על הביוגרפיה של ג'ורדן בלפורט, "הזאב מוול סטריט", שכותרתה לקוחה מכתבת פרופיל ב'פורבס', עם הכותרת הלא-מחמיאה, "הזאב מוול סטריט". בלפורט, הזאב היהודי (כבוד למגזר... ?), ניצל את הפרסום לטובתו, בבחינת "אין דבר כזה פרסום רע, אחי". תוך עבודה בעיניים על לקוחות תמימים, שאב הברוקר את כספם, ואיתו צבא המאמינים שאימץ, בעסקאות מפוברקות של ניירות ערך, שערכן שווה לעיתון נטוש של "ישראל היום", שחייל ברכבת כבר פתר את כל התשחצים שלו וגם השאיר כתמי טחינה על הכתבה על נוחי דנקנר. בקיצור, המיליונים שהזרים בלפורט לכיסו ולכיסיהם של עובדיו אולי רוששו את העו"ש של כמה אמריקאים תמימים אבל היי, לפחות יש מלא זונות במלון, הרואין מהתחת, אישה יפה על היאכטה, מסוק פרטי וחליפות יקרות. כן, וגם העבודה היא די כייפית, בהתחשב בעובדה שאפשר להביא לשם שימפנזה, לגזוז שיער של עובדת תמורת פיצוי כספי, לזרוק גמדים למטרה ולאכול דגים מהאקווריום. זה אולי נשמע כמו עוד המצאה יצירתית של התסריטאי טרנס וינטר (הסופרנוס, אימפריית הפשע), אבל למרבה הבושה, זה קרה במציאות, אליבא דביוגרפייתו של בלפורט.

                                        אגדו-דו-דו בישרוטל

עכשיו מה מדהים פה? שג'ורדן בלפורט, על אף שהיה מניאק לא קטן שגם נענש על כך (בקטנה, כיאה למעמדו), ממשיך לשמש כגורו לעשיית כסף לכל דכפין, ומעמדו כגיבור המונים רק משתפר. הסרט לא מציב אותו מול שאלות מוסר פילוסופיות ולא מציג תהליך של עלייתו ונפילתו. ההיפך. מהשניה הראשונה אנחנו נכנסים למכונית מהירה ששועטת לאורך שלוש שעות של הפגנת כוח, מבחינת הדמויות ומבחינת קולנועית, ללא עצירות בדרך וללא הפסקה לפיפי. פול-פאואר של סקורסזה לפנים. תחשבו על הסצנה שפותחת את "הרשת החברתית". עכשיו תמרחו אותה לאורך שלוש שעות. והשלוש שעות האלה אכן נמרחות. יש תחושה שתלמה היתה זקוקה למספריים חדים יותר בעריכה, על-אף שחתכה לא מעט בבשר החי של הפילם. אלא שהשעות האלה לא מבוזבזות, הן מהנות מאוד ומשלבות בין צחוקים מסלפסטיק טהור לבין גועל נפש מהסדום ועמורה שליאו וחבורתו מנהלים באימפריה הקפיטליסטית שהקימו לעצמם, נחלה בלעדית שבה החוק היחיד הוא בערך "שום דבר לא אמור לעמוד בינך לבין לעשות עוד כסף. ועוד כסף. ועוד כסף". נדמה שגם יוצרי הסרט לא סוציאליסטים גמורים. השחקנים נדרשים לעשות הכל, כולל הכל, מעירום דרך גילוח ראש, והכל בשביל כסף, של הסרט כמובן. אז מה מוסרי ומה לא מוסרי? מה המציאות ומה הבדיה? כמובן, אין מה להשוות בין עשיית יצירה קולנועית לבין נוכלות נטו, אלא שהכל בעיני המתבונן, ומה שלא כשר בעיני אחרים כשר בעיני בלפורט. מה שלא כשר בעיני אחרים, כשר בעיני סקורסזה וחבורתו היצירתית.


שורה תחתונה: מי שמחפש הרהורים נוגים על מוסר בעידן הקפיטליזם החזירי, שיירשם ללימודי קולנוע. מי שמחפש תצוגה מרשימה של משחק ובימוי, בשלוש שעות (ארוכות מידי, אך מהנות) עמוסות באיכסה לפנים, בלי שורה תחתונה אך עם הרבה שורות קוק, יכול להתחיל להיות ברוקר בוול סטריט, או לפחות ללכת לסרט הזה.


תגובה 1: