יום שישי, 10 באוקטובר 2014

יש לחייך תמיד

"יש לכם את התקליט החדש של אלון עדר?"
-        
-  "דיסק."

"של אלון עדר."
-      
 -   "אלון עדר ולהקה!"

"יש לכם?"
-    
 -   "לא. אזל."

"נכון שזה איכס?"

בשלב הזה של השיחה הבחור עם הזיפים שעמד לפניי הוכה קשות ע"י כל שוכני החנות. למזלו, לא הרבה אנשים פוקדים את חנויות התקליטים בימינו האלקטרוניים כך שהוא יצא בחבלות קלות בלבד. למזלי, את הדיסק החדש של אלון עדר ולהקה, "סיכום החיים עד עכשיו", כבר דאגתי להוסיף לרשימת הצריכה שלי מבעוד מועד, לצד קוטג' (מה?!), ביצים (פויה) ובשר אדם (אה, זה רפרנס כזה. נו, באמת). באוזן השלישית, עם שמיעה עשירית של דיסק שלישי וחצי של אלון עדר (והשני עם הלהקה), נוכחתי לדעת שקשה בלילה בלי אדם אבל עוד יותר קשה להפסיק להקשיב ל - מה זה היה עכשיו, כינורות? – יצירה השלמה הזו.

טוב, פרה פרה. מה בעצם כל-כך טוב בדיסק הזה? אז יש את החצוצרה של ספי ציזלינג והכינור של אבנר קלמר, ושניהם משתרגים בסינכרון שובב ואפילו ג'אזי בעיבוד תזמורתי מקפיץ, והבס של נדב הולנדר מלווה לא רק את התופים של יונתן רוזן אלא גם קובע קצב עבור השירה התיאטרלית-מודגשת אך גם רגישת הניואנסים של אלון עדר, ואת כולם מלווה, בסולו ובליווי, הגיטרה של רן דרום, חדה ומדויקת וגם פרועה ורגשנית. אז מה, זאת סיבה להכתיר את הדיסק הזה כדיסק טוב? הרי גם באלבום הקודם הלהקה היתה אותה להקה (לסקירת האלבומים הקודמים לחצו כאן). זה נכון, אלא שהאלבום הקודם היה ממש טוב, והאלבום הזה פשוט מצוין. כן, הלהקה הפכה לקבוצה מגובשת יותר מבחינה מוזיקלית, וגם השירים עצמם... טוב, מה נאמר, כל שיר - מלמיליאן.


     "ההסתכלות שלי יותר טובה אולי." משמאל לימין: אלון עדר, ספי ציזלינג, אבנר קלמר, רן דרום, נדב הולנדר, יונתן רוזן.

אין נוסחא למוזיקה טובה. אפשר ללמוד איך להשתפר ביצירה מוזיקלית ואיך עושים שבע שמיניות באוויר כדי להגיע להרמוניה מאוזנת, ויודע זאת כל מי שהקים אי פעם את רימון. אודה ולא אבוש: לאחרונה היתה לי הרגשה שמתבקעת במוזיקה של עדר איזו פורמולה לשיר טוב ש- יאללה, למיחזורית – חוזרת על עצמה, לתפארת שנות השבעים. אבל הרצף הזה נקטע באחת עם התקליטון (לא אי.פי. מה זה אי.פי? מה אנחנו, אמריקה או בריטניה הגדולה?) 'קאסיו מטונף' שבו הלכלוך המכוון רק עשה לדיסק העתידי ניקוי יסודי. האלבום השני של אלון עדר ולהקה, לאחר כמה תובנות נוספות שלוקטו בדרך, מגובש יותר מקודמיו ומציג חווייות חיים שמוכרות לכולנו: אהבה, אכזבה, כעס, תקווה, השלמה, ביקורתיות, התפכחות ואופטימיות. ובימים אלה, קצת אופטימיות לא תזיק.

רגע, אז זה כל הסיפור? זאת הסיבה להכתיר את הדיסק הזה כדיסק הישראלי הכי טוב בשני העשורים האחרונים? מה, אין חסרונות? אז זהו, שיש. העטיפה... כשפותחים אותה, אז הדיסק... הוא מחליק כזה החוצה, ואז זה יכול ליפול ולהישרט... וגם הדף עם המילים של השירים, צריך לשים את זה באלכסון קודם כדי שזה ייכנס פנימה... וגם העטיפה עשויה מקרטון כזה, ככה שאם יירד גשם ממש חזק זה יכול להירטב. ועוד מעט חורף... עד כאן תלונות, כעת נמשיך.



מה שעוד יותר משמח באלבום החדש הוא המקום לביטוי שניתן לשאר החברים בלהקה, מעבר לנגינה ולעיבוד. נדב הולנדר, למשל, תאמינו או לא, מדויק ורגיש להפליא ב'יומבו'. רן דרום וספי ציזלינג שותפים ל'מסיכה' הגרובי-פאנקי, עם המעבר המוזיקלי מהמוצדקים במדינת ישראל, ורן דרום גם שר את שירו 'הילד נשאר' האופטימי והמחויך. כן, הרבה שירים, גם אלה שבהם יש כאב, הם אופטימיים ומחויכים. כמו אצל אריק איינשטיין, אין במוזיקה של עדר מקום לייאוש ולפסימיות. גם בשיר ביקורתי כמו 'פרה זה פרה זה פרה', שולטים שני אלמנטים מרכזיים: ההומור ובניית הדמות. בדומה לדמות בשיר 'אנ'לא מתפלא' הבלוזי, השיר מתאר את מבקר המסעדות יובל ג'וב הרגיל עם כל התשוקות שלו, המיאוס שלו והמניעים שמובילים אותו. לחלוטין לא חד-מימדי. בשיר 'אנ'לא מתפלא', כשחשבנו שהקשר לא הצליח בגללה, בא עדר ומראה שהוא מבין היטב שזה גם בגללו, וזאת אחרי חזרה מונוטונית אחרי המנטרה של עצמו. חשיפת הצביעות והשקרים עומדת שוב במבחן בשיר 'יש' (יש לחייך לפעמים באמת, רק כשכיף זה יוצא) וב'מסיכה' שבא אחריו. השיר הראשון, 'קצת אהבה לא תזיק', ביטלסי המנוני שכמותו, מקדים את 'אנ'לא מתפלא' ואת השיר המסיים, 'פזמון חוזר' של נתן זך, בהסתכלות על היחסים הרומנטיים בצל הקונפליקטים הקטנים שבינו לבינה. בדומה ל'לבנה שלי' ו'העתיד', שוב אופטימיים מתמיד, ניתנת גם הדגשה (שוב) לכישרון של אלון עדר כמלחין מחונן עם מטען תרבותי עשיר. באמצע, מסכם עדר את מה שעבר עליו מאז האלבום הקודם אשר נכנס לאלבום החדש בשיר הנושא ("ההסתכלות שלי יותר טובה אולי". בדגש על אולי). ראוי לציין: כל השירים באלבום קליטים וניתן לשיר אותם בערבי קריוקי, ולהפריע לשכנים באחת בלילה. זה לא רק המילים, אלה לא רק העיבודים, זה גם לא המנגינות המפלחות את הלב, אפילו לא הלהקה והשירה של אלון עדר. זאת היצירה השלמה, המגובשת, המרגשת, שנקראת תקליט. "סיכום החיים עד עכשיו". עכשיו תקחו את החיים ותהפכו לצד שני.


"יש לכם את התקליט החדש של אלון עדר?" הוא ניסה שוב למחרת.
-   
      "כן."

"אתם יודעים מה טוב בו? שבלי תוכנית ובלי מבוא הוא פשוט החליט לבוא."
-  
  -      "מה?"

"זאת שורה מתוך התקליט!"
-   
  -   "איך אתה יודע אם לא קנית?"

...

...

...

"נכון שזה איכס?"


 -      "צא מפה."




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה